יום הולדת: רגע לעצור ולחשוב

היום יש לי יום הולדת, כן, ממש היום.
יום הולדת זה תמיד זמן לעשות סיכומים, לבדוק מה היה, מה השתנה מה רוצים שיקרה בשנה הבאה. יום ההולדת שלי השנה יכול היה לעבור כמו עוד יום רגיל, אין לי יום הולדת עגול ולכאורה אין שום סיבה לחגיגה מיוחדת ובכל זאת השנה משהו השתנה, משהו חדש התחיל אצלי וסחף אחרי משפחה שלמה וגם כמה חברות.

 

השנה נהייתי אמא לשלושה ילדים מה שאומר שהחיים נהיו יותר מבולגנים, יותר כביסות, כלים ותכנונים שמתבטלים ברגע האחרון, בשנה הזאת הגדלתי מאוד את העסק שלי מה שאומר שרמת רגשות האשם, המצפון וכל הדיאלוג של בית מול קריירה צף כמעט כל יום. בשנה הזאת הבנתי יותר מתמיד את המשמעות שיש לחיבור בין גוף ונפש ואת המחיר שמשלמים שמזניחים אחד מהם או את שניהם ביחד.

 

זה היה יום ארוך ומתיש אחרי לילה בלי הרבה שינה, ידעתי שבשעה שמונה וחצי בערב בפארק שצמוד לבית שלי מתארגנת קבוצת נשים עם מדריכה ועושה קצת כושר , הייתי ממוטטת, כאב לי כל הגוף ובשמונה ורבע יעלי הקטנה שוב התחילה לבכות … גזים … לא יכולתי לשאת את זה יותר , שמתי על עצמי טרנינג דהוי ויצאתי מהבית – לא היה לי מושג שבאותה שנייה התחלתי משהו חדש בחיים שלי.

 

אני לא יודעת להסביר את זה אבל מתוך הקושי הגדול הפיזי והרגשי התחלתי לרוץ. נשברתי אחרי דקה , כן! דקה של ריצה וחשבתי שאפשר להזמין לי שח"ל כאן ועכשיו. נזכרתי שהפעם האחרונה שרצתי הייתה בכיתה י"א נדמה לי בריצת 2000 מטר, הריצה הזאת השאירה לי טראומה לכל החיים. התחלתי לרוץ יחד עם כל הבנות בכיתה אבל איך שהוא זה לקח לי כל הרבה זמן, כל כך הרבה עצירות, נשימות וחוסר מוטיבציה שכבר נגמר השיעור שלי והגיעה הכיתה המקבילה ואני? אני עדיין ניסיתי לסיים את המטרים האחרונים – את הסיפור הזה לצערי סחבתי שנים על גבי שנים.

 

מסתבר שמשהו בתוך הקושי שהייתי בו לפני כמה חודשים כיבה לי את הסיפור הזה, הייתי כל כך מוצפת שלא זכרתי אותו מה שאפשר לי להתעלם ממנו לכמה רגעים ולעשות את הצעד הבא.

שלא יהיו אי הבנות לצאת מהבית בשמונה וחצי בערב או בחמש וחצי בבוקר זה לא עניין של מה בכך אבל החלטתי שהפעם אני חייבת ומצאתי תירוצים טובים לזה – שמונה וחצי בערב זה במקום ארוחת ערב, מקלחות והרדמות וחמש וחצי בבוקר זו גם ככה שעה שכבר הייתי בה ערה , אז מה אכפת לי?

 

 

במפתיע הרגשתי שבכל אימון הגוף שלי מצליח קצת יותר, מדקת ריצה עברתי לשתיים, לשלוש, לחמש ולעשר שלא נדבר על כפיפות בטן (אחרי 3 קיסריים שכחתי שיש שם שרירים בכלל) זה לקח חודשיים רצופים בשביל שהבאסה לפני כל יציאה לאימון תחלוף ועוד חודש עד שהצלחתי ליהנות מזה ועכשיו אחרי כמעט חמישה חודשים אני עומדת מול יעד חדש – בדיוק עוד שבוע ארוץ 10 קילומטר במרוץ תל אביב!

 

בשבת האחרונה בתשע וחצי בבוקר כבר הייתי בבית בחזרה אחרי נסיעה לתל אביב לאימון שלפני המרוץ, התחלתי את המסלול בשבע בבוקר מול הים, רחוב הירקון ופניתי לאלנבי בדרך עברתי על פני מנקי רחובות, שיכורים, חנויות עם שמלות מנצנצות וחבר'ה שיצאו הרגע ממועדון ההמשך היה בשדרות רוטשילד, כבר היו שם אבות ש"זכו" כנראה במשמרת הבוקר ויצאו עם הילדים הקטנים לנדנדות בשדרה, מרמורק, חשמונאים, דרך פ"ת, עזריאלי, קפלן וחזרה לשדרה, עכשיו כבר היו בה זוגות ששתו הפוך של שבת בבוקר עם מוספי העיתונים ושוב לאלנבי וקילומטר אחרון לאורך הטיילת, מול הים … בחיי שנהניתי – מי היה מאמין.

 

בדיוק ככה תתחיל השנה החדשה שלי! בריצה .

אצל כל אחד מאיתנו השאלה הגדולה בחיים היא לא האם אני יכול , אלא מה אני מוכן לעשות בשביל זה. אני מוכנה להתאמן שלוש פעמים בשבוע, לרוץ את רחובות כרכור , קיסריה ובים, מוכנה לוותר קצת על שינה וגם להזיע, מוכנה לעשות את כל זה בראש ובראשונה בשביל עצמי וגם כי הריצה הזו היא פיזית ומאוד משמעותית לגוף אבל ההשלכות שלה מהדהדות הרבה מעבר.

 

לפני כמה ימים הבן שלי התגבר על קושי משמעותי שהוא סחב איתו שנים, ששאלתי אותו איך הצליח? הוא ענה לי בתמימות של ילד "בדיוק כמו שאת הצלחת" . באותו הרגע ממש הבנתי שאני במסלול הנכון.

תגובות (0)
הוסף תגובה