טריאתלון כהגשמה עצמית: התמכרתי לכאב

חמש בבוקר. קר. אם לדייק, קפוא. אמצע פברואר. השעון מצלצל. להתעורר, לא להתעורר, מה לעשות?! רוטינה של התלבטות. כולם ישנים, בחוץ עלטה. הילד (5) מכורבל במיטה. כשהוא יתעורר, אני לא אהיה שם. המצפון נקי לגמרי. יש לו גם אבא, אני משננת לעצמי בכל פעם מחדש.

 

עוד ב- Onlife

 

אני חייבת לצאת מהפוך, להתארגן במהרה ולצאת לריצה. היום זו הריצה, מחר רכיבה, מחרתיים שחייה. אותה רוטינה, אותה התלבטות כמעט מדי יום. סוג של בריחה לתוך ספורט שבחרתי לעצמי. טריאתלון. אולי בעתיד אשת ברזל. כרגע אני עוד לא שם, אבל עם האימונים מגיע התיאבון.

 

הכל התחיל לפני כ-6 חודשים

עד אז עסקתי בעיקר בהרמת משקולות. תמיד הייתי ספורטאית, אבל אף פעם לא חשבתי שאכנס לטירוף הזה של ספורט מחייב וקשה כל כך. שכרוך במשאבים של סיבולת גבוהים ומשמעת עצמית עד אין קץ. לא תיארתי לי שאקדיש חלק ניכר מחיי, ממחשבותיי ומסדר יומי לספורט הספציפי הזה. אבל גם אני, כמו לעוד אלפי אנשים בישראל וברחבי העולם, נסחפתי לתוך הטריאתלון.

 

 

בשלהי גיל 40 התעוררתי בוקר אחד לריק. ריק של זוגיות. ריק של אהבה, ריק של קריירה, פשוט ריק. פתאום הכל חסר, הכל לא ברור ולא מתגמל. החיים המקצועיים הפכו משעממים. הזוגיות התמוססה, האהבה נגמרה. התמלאתי תחושת מיצוי של חיים וצורך ממשי לצאת למסע חדש – מסע שכרוך בסבל, סיפוק והגשמה עצמית. מסע שיש בו מטרות, יעדים ובסופו של דבר מיצוי של חיים. וככה, בוקר אחד הרמתי טלפון לאחד המועדונים שעוסקים בנושא, קבעתי פגישה ומאז אני שם.

 

המזוכיזם הבלתי נתפס הזה שמעיף אותי לשמיים

גיליתי שאני לא היחידה במקום הזה – בעולם של אנשים שאפתנים שחיים ברוטינה תובענית, שמקדישים חלק ניכר מחייהם לאימונים.

 

רבים מהמתאמנים בספורט הזה מצויים באמצע הדרך של חייהם – הרבה "40 פלוס" אני פוגשת בדרכים, הרבה כאלו שמיצו את עצמם, שמחפשים סיפוק, שבשורה התחתונה, גם בלי להודות, מפחדים. מפחדים מהזקנה, מהשעמום ומהמוות. מעדיפים את הסבל הפיזי על חוגי העשרה ופעילויות של ריפוי בעיסוק. וגם אני שם, בתוך הקלחת הלכאורה סובלת הזו של הספורט המדהים הזה. בתוך המזוכיזם הבלתי נתפס הזה שמעיף אותי לשמים בכל פעם מחדש עם סיום האימון, שנותן לי את הכוח להמשיך הלאה, להעביר את היום, את השעות ואת הדקות.

 

אין בספורט הזה הרבה קטע חברתי. בסופו של דבר את לבד מתמודדת עם עצמך. עם המחשבות ועם האתגרים, את לבד מפעילה את הגוף שעות ארוכות בריצה, ברכיבה ובשחייה. הספורט הזה הוא אינדיווידואלי כל כך שהוא שואב אותך לאין קץ של הזיות ותחושות. מעין התמכרות לרסיסים של כאב, לקשיים ולשבירת מחסומים של יכולת פיזית.

 

אולי זו בריחה למציאות אחרת

אולי לא, אבל אין ספק שבספורט המתיש הזה יש משהו אחר. משהו אינטימי, שמשלב רבדים אחרים של סיבולת אנושית. ואני מהמכורות. מאלו שלא מסוגלות לוותר. לא לוותר לכאב, לא לוותר לאימון לא לוותר לחיים. משם הכל מתחיל. ומשם מתחיל המסע האישי שלי, מתוך ידיעה ברורה שאלמלא האימונים הללו, לא אצליח לשרוד את היום בשפיות.

 

התמכרתי לכאב, לצורך הזה להתעורר גם כשקשה, גם כשרע וגם כשלא נוח. פשוט התמכרות. ולא, אין לי הסבר אחר. וגם אין לי תשובות לאן הדבר הזה יוביל אותי. מה שברור לי הוא שהגשמה עצמית היא צורך ממשי בעידן הנוכחי. ואני, טרם הגשמתי את עצמי. למרות שהגעתי לגיל 40. טרם מימשתי את יעודי לא ברמת הזוגיות, לא ברמת הקריירה ולא בחיים. אולי זו הדרך להגשמה העצמית הפרטית שלי, אולי לא, אבל מה שבטוח שהוא שמהמקום הזה של ההתמדה, והעיסוק בספורט קשה כל כך, מתרחשים שינויים, קורים דברים ובעיקר מרגישים שוב חיים.

 

ובנימה אופטימית זו: הסופר היפני הרוקי מורקמי אומר: Pain is inevitable, suffering is optional

 

אני מזמן אימצתי.

תגובות (0)
הוסף תגובה