צריך להמשיך ולהילחם ? בשבילנו ובשביל הבנות שלנו

אני רוצה לספר לכן קצת על המאבק בהדרת נשים, איפה זה התחיל אצלי ואיך זה התגלגל אצלי. אני הייתי פעילה 10 שנים בארגונים לשינוי חברתי והדבר האחרון שחשבתי זה שאני אי פעם אכנס לפוליטיקה. בשלב מסוים הבנתי שבישראל אין דרך אחרת להשפיע מאשר להיכנס לפוליטיקה ולכן החלטתי גם אני לרוץ למועצת העיר ירושלים.

 

עוד ב-onlife:

 

מאז אותו רגע גורלי יצאנו למהלך ארוך וקשה. שבועיים לפני הבחירות רצינו כמו כל מועמד למועצת העיר תמונה שלנו על האוטובוס. פנינו לחברת "אגד" וסגרנו הכל: מחיר, תקציב, מועד, איך יהיה, מתי יהיה, באיזה קווים – סגרנו הכל.

 

"את זוכרת שאין דבר כזה תמונות של בחורות על אוטובוסים בירושלים"

אולם רגע לפני שאני מנתקת את הטלפון הגבר בקו השני אומר לי: "אני רק רוצה לוודא שאת יודעת שאין תמונות של בחורות על אוטובוסים בירושלים". אמרתי: "אין בעיה". אז הוא שאל: "מי עומד בראש הרשימה"? אמרתי: "אני". ואת? "מה זאת אומרת? אני אישה דתייה, נשואה, אמא לילדים ומועמדת למועצת העיר. התמונה של תהיה תמונת פנים, זה לא שאני אצטלם בבגד ים". הוא אמר לי (ושימו לב לשפה): "זה לא קשור לצניעות. לא בחורה בת 3 ולא בחורה בת 80. אין בחורות על אוטובוסים בירושלים".

 

לא באמת האמנתי למה שקרה לי באותו רגע, אז פשוט סגרתי את הטלפון ויצאתי לשאוף אוויר בחוץ בעודי צופה באוטובוסים שעוברים ברחוב. על האוטובוס הראשון הייתה תלויה תמונה של המועמד הראשון לעיריית ירושלים, על האוטובוס השני תמונה של המועמד השני, על האוטובוס השלישי תמונה של המועמד השלישי.

 

הפרסומות על האוטובוסים – עולם של גברים ובנים

על האוטובוס הרביעי שעבר הייתה פרסומת (ושאף אחד לא יגיד שירושלים היא לא עיר פלורליסטית ורב גונית) – "קופת חולים כללית הכי טובה למשפחה" – התמונה שקישטה את הפרסומת הזו הייתה של משפחה – במשפחה הזו היו רק אבות ובנים (מי צריך בכלל מצעד גאווה בירושלים?). על האוטובוס הבא נתלתה פרסומת מדהימה לאולם שמחות ובפרסומת הזו הציגו שולחן יפיפה, זר פרחים נהדר, חופה וגבר – לאן נעלמה הכלה? (אולי היו לה מחשבות של הרגע האחרון).

 

בכל מקרה, זה היה הרגע שבו הסקתי שני דברים: אחד, שכל הנושא הזה של הדרת נשים עלול להעיף את כולנו 100 שנה אחורה ולאיים על כל ההישגים שלנו כנשים ועל הזכות שלנו להיות בכלל במרחב הציבורי. הדבר השני שהחלטתי עליו – זה שאף אחת לא צריכה לסבול את זה ושמעכשיו אני נאבקת בהדרת נשים ולא מעניין אותי כלום. החלטתי שלא ידירו נשים בירושלים ולא בשום עיר אחרת, כי כל מה שקורה בירושלים קורה 15 שנה לאחר מכן גם בערים אחרות.

 

אז יצאנו לקמפיינים והקמנו את תנועת "הירושלמים", והתאחדנו עם המרכז לפלורליזם יהודי, והקמנו קמפיינים ויצאנו נגד זה שבאוטובוסים נשים יושבות מאחורה ויצאנו להפגנה ולעוד הפגנה ולעוד הפגנה. והגשתי בג"ץ על ההפרדה ברחובות ובית המשפט אמר שמה שקורה ברחובות האלה זה לא חוקי.

 

את מנהלת מאבק – את מפוטרת

אולם התחושה הייתה שאף אחד לא מבין מה זה הג'וק הזה שנכנס בנו ולמה זה כל כך חשוב לנו. ואז בסוכות האחרון שוב הלכתי לבית המשפט, שוב על ההפרדה ברחוב, ובית המשפט שוב אמר שאנחנו צודקים. יום למחרת קיבלתי מייל מראש העיר שמודיע לי שבגלל המאבק הזה הוא שולל ממני את הזכויות כחברת מועצה ואת התיקים שבהם החזקתי.

 

אני חייבת להודות שזה היה אחד מרגעי השפל בקריירה שלי, אני לא האמנתי שזה קורה לי והתחלתי לשאול את עצמי אם זה בכלל שווה את זה. אבל הדבר הבא שקרה היה פשוט מדהים; פתאום זה עף בפייסבוק ופתאום כולם דיברו על זה, זה היה הטריגר לחצי שנה של מאבק מתמשך של כולנו נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי.

 

בשבילנו ובשביל הבנות שלנו

אני הרגשתי שהרגע הצלול הזה שהיה לי לפני שלוש שנים שבמהלכן ניסינו להסביר לכולם למה זה כל כך חמור, פתאום זה קרה לכולם. מצד שני, אסור לנו להרפות, אנחנו חייבות להמשיך להילחם ולהיאבק כדי שהמהפכה הפמיניסטית לא תאבד מהישגיה כי על זה בעצם המאבק שלנו – בשבילנו ובשביל הבנות שלנו.

    

תגובות (0)
הוסף תגובה