איך גנבתי רעיון מפסטיבל קאן: הבלוג של מיכל ינאי

כל בוקר אני מורידה את אלכס בגן וממשיכה לבית החדש. ולמרות שכבר עובדים שם באופן קבוע, כבר שבוע שלם לפחות, עדיין בדרך, בכל יום מחדש, עולה בי החשש שאולי שוב חוגגים איזה חג ששכחתי ממנו או שסתם הקבלן התעורר עם חשק עצום לנוח. מה לעשות, אחרי כל כך הרבה זמן שהתרגלתי לעבור שם ולראות שממה, קשה לשנות את תחושת האינסטינקט.

 

עוד ב-onlife:

 

אבל  הכל בסדר. דברים התחילו לזוז. עדיין לאט, אבל אנחנו כבר בתנועה. מה זה תנועה, אתמול כבר פתאום נדמה היה שיש ממש קצב.

 

שלב א': הנחת הברזלים לפני שיוצקים את הבטון

 

ועכשיו פתאום נדמה שיש קצב, פתאום נדמה שמישהו לחץ על הגז והבית מתחיל להיבנות. אז קודם שלד, או יותר נכון קודם ריצפה לשלד, וזה אומר לצקת בטון במקומות שיש רק חול ואמורה בהמשך להיות שם ריצפה או סוג של ריצוף חוץ. אני מתרגשת, שוב. מצחיקה את עצמי בזה שאני נהנית ממכונות ענקיות, ממשאיות שבאות והולכות ומחומרים שנראים כמו פסולת ושאני יודעת שבקרוב יקבלו צורה, יתחברו ויהפכו לבית. כמו קסם.

 

ככה זה נראה אחרי

 

השבוע הגיעה משאית משאית גדולה של ישראבטון, פרקה ברזלים ואני עמדתי בוהה בה כאילו ראיתי מופע להטוטים.

 

אחר כך פרשו את הברזלים ואז הגיע מערבל הבטון, שפך את התערובת שתוך כמה שעות התייבשה, והפכה לקשה כאבן. חשבתי על הבטון שראיתי לפני שבועיים (כשהייתי בפסטיבל הטלוויזיה בצרפת) שהקיף את התיאטרון בקאן ושטבועות בו כפות ידיהם של השחקנים הגדולים. חשבתי לעצמי שיהיה מקסים למצוא איזו פינה בבית ולעשות בה טביעות של בני המשפחה (מוכנה להתערב שבעלי יתעקש שגם צחי החתול ישאיר את חותמו). נראה, עדיין מחפשת את הפינה המתאימה.

 

כף הרגל שלי ליד כף היד של דון ג'ונסון בקאן

 

אין לי מושג מה השלב הבא, קבענו כל רביעי פגישה כדי לראות מה מצבנו ומה צריך לקדם לפני מה. אז הכל בסדר? זהו, שלא. עכשיו לילה ואני בלחץ. דודי הקבלן שלי אמר שצריך לזרוק כסף לתוך תערובת הבטון לפני שהיא מתייבשת – שזה מביא מזל. אז לא היה עלי ארנק ודודי הלווה לי שני שנקל. וזה כמו להלוות כסף בקזינו, חייבים להחזיר ובמידי. הרגע נזכרתי ששכחתי להחזיר לו ולמרות שכבר לילה ובגלל שאני פולניה שלחוצה מאמונות טפלות, אני מסיימת לכתוב את הפוסט והולכת להחזיר שני שנקל. ליתר ביטחון.

 

תגובות (0)
הוסף תגובה