מרב מילר חוטפת בעיטה

 הפעם הראשונה שחטפתי בעיטה הייתה במונדיאל.

 

מגיע השלב הזה בהריון שבו את אמורה להרגיש תנועות עובר: בהתחלה את מצפה בדריכות לתנועה הראשונה, אחר כך מתמוגגת על כל תזוזה ורואה בה סימן שהכל בסיידר שם בפנים, ואז את רק משתוקקת שינוח רגע, ויפסיק להפוך את הקישקע שלך לשק חבטות.

בהתחלה לא הייתי בטוחה. תיארו לי את זה כמו תנועה עדינה של רפרוף פרפרים או דגיגים ששוחים בבטן. משהו קליל וענוג. את מתחילה להרגיש כל מיני תחושות משונות ולא יודעת אם את מדמיינת או שפשוט הבטן שלך בדיוק מעכלת את ארוחת הצהריים.

 

במונדיאל כבר היה לי ברור שמשהו שם זז ומדובר בדבר האמיתי

 

נשלחתי מטעם העבודה לדרום אפריקה לימים הראשונים של המשחקים. היו לי לא מעט לבטים. לא רציתי לוותר על ההזדמנות. ברור שמדובר בחוויה ייחודית שלא לומר באירוע היסטורי של ממש. מצד שני, הריון ראשון, יחסית בראשיתו, ויש לא מעט חששות. התייעצתי עם הרופא. הוא כמובן המליץ על ליווי רפואי צמוד, והעיקר שספרד תנצח.

 

למרות יחסי רופא- קנאה, הוא רשם לי אישור וההחלטה נותרה בידיי. אני אמנם מרגישה מצויין ובכל זאת. הלו אפריקה , מה יש לי לחפש שם באמצע החיים. מה יהיה אם חלילה משהו ישתבש. שלא לדבר על סיפורי האימה מהפשיעה שמשתוללת ברחובות. החלטתי לחשוב חיובי, לטוס וליהנות. ממקום מבטחים חזרה בציון אני יכולה לסכם ולומר שהיה  מדהים, באמת חוויה חד פעמית. כוחותינו שבו בשלום בריאים ושלמים עם זכרונות מאפריקה. זכרונות טובים מאפריקה.

 

לפעמים אני חושבת שכשהדור הבא יגיע לגיל ההתבגרות ויטיח בי שאני אימא רעה ושלכולם מרשים ורק אני לא מבינה כלום. בנימה הכי פולנית אני אשאל אותו, כמה חברים שלו כבר היו בגביע העולם בכדורגל?!  יש מצב שזה ייזקף לזכותי לא?

לענין הבעיטות

יוהנסבורג ידועה בסטקיות המשובחות שלה. כמי שקבלה הוראות רופא לאכול הרבה בשר, ואז עוד קצת בשר, מילאתי בדבקות את ההמלצות. קצת אחרי שסיימתי ללעוס נתח משובח ועשוי היטב כמובן, חטפתי את הבעיטה הראשונה. אולי זה היה בהשפעת קרנבל הכדורגל שסביבי אבל לא היה לי ספק: משהו בבטן שלי זז ומקורו ביצור שהתנחל שם לשכירות בת תשעה חודשים.  התחושה היתה מוזרה ונהדרת. דרישת שלום חיה ובועטת ,תרתי משמע ,מהדור הבא.

 

הפעם השניה הייתה אחרי ביקור חפוז במקדונלדס. היינו בדרכים וזה הפתרון הקולינרי שנבחר. אני חייבת להודות שעבורי זו לא פשרה בכלל. אין כמו לחטוא עם ג'אנק פוד.  אחרי הדאבל- מק קבלתי אות חיים נוסף. אז כבר התעורר בי החשד שגם הדור הבא אולי אינו אנין טעם במיוחד אבל לפחות מדובר בקרניבור. מה שלא עשו המתוקים, עשתה חתיכה אחת של חלבון מן החי.

 

מאז הפכו התנועות לעניין יומי וממשי. וכמובן בשעות שנוחות לו, ושאינן עולות בהכרח בקנה אחד עם אלו שנוחות לי. שיא הערנות תופסת אותו כשאני קורסת על המיטה בסוף היום ממוטטת מעייפות. אז הוא נזכר להתעורר לחיים. אבל אני לא מתלוננת. גם כשהוא מתיישב לי על הצלע ומנסה לספח לו חלקים ממני. זו הרי האינדיקציה הכי טובה לזה שהוא גדל וכנראה שנהייה לו קצת צפוף שם. על הכאפות אני כבר אתחשבן איתו כשנפגש.

בינתיים האב לעתיד מודאג בעיקר מכמות החדשות שהצאצא שבדרך צורך בעל כורחו. אני מחוברת למשדרי האקטואליה לא מעט שעות ביממה. מין חיידק שכזה. הנסיונות לשכנע אותי להמיר את החדשות בשידורי קול המוסיקה למשל ,לא צלחו.  אז הוא קנה לנו מין פעמון עדין ומתוק תלוי על שרשרת שמשתלשלת על הכרס. ועם כל תנועה שלי משמיע צלילים ענוגים ורכים היישר לאוזנו של דייר הרחם. זה שאני במצבי המתרחב מרגישה קצת כמו אחת מהעדר שפעמון מבשר את בואה – זה ניחא. אבל מה פתאום אתה חוסם לו את ערוצי התקשורת?!  אולי אנחנו מגדלים יצור סקרן במיוחד שמשתוקק לדעת מה תחליט ועידת טירקל או מה יהיה בגורל השיחות בשארם, או סתם מה עשתה הבורסה?

הלוואי והחדשות שלנו היו יותר טובות ושמחות. אז לא היינו זקוקים לשום פעמון שיצנזר אותן. עכשיו ערב השנה החדשה מותר לפחות לקוות שזה יקרה.

 

שנה טובה ושקטה.

תגובות (0)
הוסף תגובה