היסטריה: ההיסטוריה של האורגזמה הנשית

חשבתן פעם על התהליכים שהביאו להמצאת החזייה, הטמפון או השעווה לרגליים? ומה לגבי ויברטור? היסטריה, סרט חדש בבימויה של הבימאית האמריקנית טניה וקסלר, ובכיכובם של מגי ג'ילנהול, יו דנסי, ג'ונתן פרייס, רופרט אוורט ואחרים, מתאר את סיפור המצאתו הבלתי נתפס של הוויברטור דווקא באנגליה של שנת 1880, התקופה הוויקטוריאנית השמרנית.

עוד ב- Onlife:

נשות בריטניה הנכבדות אובחנו באותה תקופה כחולות במחלה מסתורית וקשה שסממניה היו, בין השאר היסטריה, דיכאון, חוסר סיפוק ותסכול של ממש. עלילת הסרט מספרת על אחד מ"הפתרונות הרפואיים" לבעיה, באמצעות "מגע של קסם" בקליניקה היוקרתית של ד"ר רוברט דלרימפל (פרייס): הנשים שכבו כל אחת בתורה על שולחן הרופא עם רגליים מפוסקות, ובאמצעות טיפול ידני "חדשני", שהעניק להן הרופא הנכבד, תחושת ההיסטריה שלהן חלפה כלא הייתה.

כל טיפול ניתן בהתאם לצרכי החולה ומצב "מחלתה": היו שנזקקו לטיפול ארוך יותר והיו שנזקקו  לטיפול של מספר דקות בודדות, וכולן נזקקו לטיפולים חוזרים ונשנים. העניין הוביל לעומס עצום במרפאתו של הרופא המותש, שהחליט בשל כך לגייס לצידו רופא צעיר ונמרץ בשם מורטימור גרנוויל (דנסי) שיסייע לו בנטל. ואולם, בתוך זמן קצר שניהם סבלו  מכאבים עזים במפרקי הידיים, כיוון שלא הצליחו לעמוד בעומס.

במקביל, חברו העשיר והתמהוני של מורטימור  (אוורט) בונה להנאתו מעין מכונה עם נוצות דמויית מנקה אבק, שמסתובבת באמצעות חשמל. שימוש מקרי במכונה לעיסוי כף ידו הדאובה של מורטימור, מובילה את השניים להמציא את מכשיר העונג לנשים, אב טיפוס של הוויברטור המודרני.

לאורך עלילה מרכזית זו שזורים בסרט בין השאר משולש אהבה מעניין בין שתי בנותיו של הרופא המבוגר( ג'ילנהוול וג'ונס) והדוקטור הצעיר, זכויות הנשים דאז וכמובן סוגיית תפיסתן של הנשים בחברה הבריטית השמרנית כמי שסובלות מהיסטריה ונוירוזה קשה בעוד שלמעשה הן מתוסכלות מכך שצרכיהן אינן מסופקים על ידי בני זוגן, ובכלל.

חלוצת השימוש באב טיפוס של ויברטור. מתוך הסרט היסטריה (צילום: יח"צ)

הסרט אינו מוקרן עדיין בבריטניה, בה כאמור הוא התרחש במציאות ואף צולם, בשל חגיגות הכתרת המלכה ואירועי האולימפיאדה המתוכננים, אבל הוא מוקרן בימים אלו ברחבי ארה"ב, בישראל ובמדינות נוספות.

בראיון מיוחד מניו יורק ל- Onlife, מספרת הבימאית טניה וקסלר (42), נשואה לבת זוג ואם לארבעה, על יצירת הסרט והנושא יוצא הדופן שבו הוא עוסק. זהו סרטה השלישי של ווקסלר, שהתחילה את הקריירה בבימוי סרטים כסטודנטית באוניברסיטאות ייל וקולומביה.

איך נולד הרעיון לסרט?

"טניה בקר, המפיקה, הציגה לי את הרעיון לסרט, כהצעה של שני עמודים כרעיון לקומדיה רומנטית על המצאת הוויברטור. כשקראתי את ההצעה מיד צחקתי נורא ורציתי לעשות את הסרט", אומרת ווקסלר. "ידעתי שיהיו תגובות מגוונות לנושא, אבל חשבתי שזה מצחיק ויכול לצאת סרט מעניין. היום זה כבר פחות מביך מבעבר, ואני לא חושבת שרואים את ההחלטה ליצור סרט כזה כיום כאקט אמיץ או שונה במיוחד".

יצא לך לשמע במהלך הכנת הסרט דעות קדומות ומיתוסים על וויברטורים?

"כן, הרבה. למשל המיתוס הכי גדול הוא שאנשים תמיד נוטים להתבלבל בין דילדו לוויברטור. ההבדל הוא שוויברטור רועד ורוטט אבל לא בהכרח נראה או פועל כמו איבר מין זכרי, בעוד שדילדו נראה כמו איבר מין זכרי, ואינו רוטט. אני לא מומחית בנושא, אני בימאית סרטים, אבל מצאתי את עצמי מסבירה את זה שוב ושוב במהלך העבודה על הסרט.

"לפני שהתחלנו את הצילומים נתתי לכל גבר ואישה על הסט ויברטור קטן כזה, והיה ממש כיף. זו הייתה קבלת הפנים שלי לצוות. כולם אהבו את הרעיון וצחקו על זה. חלק מהשחקנים הגברים אמרו שהם לא צריכים "תחרות", אבל  עניתי להם שזו לא תחרות אלא שותף, חבר בקבוצה שלהם. ניסיתי להתייחס לנושא, כמו גם בסרט עצמו, מעבר להיותו נושא מעניין לקומדיה רומנטית, כעניין חשוב".

היו רגעים מביכים במהלך הצילומים, כמו למשל בצילומי סצנות "הטיפולים" בחדר הרופא?

"על מנת לייצר תחושה אותנטית בסצנות המתארות את הטיפולים בקליניקה, הייתי צריכה לחשוב על מניפולציה כלשהי. חשבתי מה לשים שם על מנת להציג את זה כך שהסצנה תראה אמיתית. בסופו של דבר שמתי שקי חול. ג'ונתן פרייס (המשחק את ד"ר דלרימפל – ר.כ.) שפשף את השק כל כך חזק, עד שאצבע שלו נפגעה והוא נזקק לפלסטר.

"בהתחלה הסצנות היו מביכות אבל בשלב מסויים התרגלנו לזה ואמרנו די. הרי בסופו של דבר מדובר בגוף שלנו, שאנו חיים בו כל היום, וזה מה שהוא נועד לעשות ביולוגית. זה כמו מבוכה במהלך לידה – יש לי ארבעה ילדים ואחרי כמה שניות של צירים בחדר הלידה מאבדים את המבוכה ויאללה לעבודה. כל החששות מאינטימיות ומבוכה מתפוגגים. עם הזמן גם בראיונות פחות מביך לדבר על זה.  יש הבנה שזה לא כזה 'ביג דיל', זה עניין ביולוגי. אנחנו מובכים ממה שאנחנו בוחרים להיות מובכים. עכשיו אני כבר לא מובכת בקלות מהעניין".

מעבר למחקר היסטורי, ערכת מחקר כלשהו על האורגזמה הנשית כחלק מההכנות לסרט?

(צוחקת). "אישית לא עשיתי מחקר, אבל אני בהחלט מכירה את הנושא. הייתי רוצה ליהנות כל יום אם היה לי את הזמן. אבל ברצינות יותר, מה שמדהים הוא שעד היום, אם מסתכלים על פרויד ואחרים, קיימים רגשות מעורבים לגבי מיניות של נשים, וכל מה שידענו ומה שהוא חלק מהמוסכמות על מין ומיניות נשים נובע למעשה מהתקופה הוויקטוריאנית הבריטית. פרויד, דארווין, כולם היו בתקופה הוויקטוריאנית, כך שהרבה ממה שאנו כיום, נובע מזה. לכן גם היום לדעתי, עדיין יש קצת גישה ויקטוריאנית כלפי סקס.

"מעבר לכך, משהו חדש שגיליתי במהלך העבודה על הסרט הוא שפרויד נהג לומר שיש אורגזמה "בוגרת" ו"לא בוגרת", ולמעשה רק 25 אחוז מהנשים חוות אורגזמה אמיתית. דבר נוסף שלמדתי במהלך ההכנות לסרט הוא שנשים טופלו כ"היסטריות" וכמי שסובלות ממחלה בגלל העניין. זה הדהים אותי".

מדוע בחרת בשחקנית אמריקנית, מגי ג'ילנהול, לתפקיד הנשי הראשי?

"הייתה לנו רשימה של מי שחשבנו שתוכל לעשות את התפקיד באופן המוצלח ביותר, ומגי הייתה בראשה. רצינו דמות אמוציונאלית ולדעתי לא היה קריטי שהדמות של שרלוט, שמגי עשתה, תשוחק לא על ידי שחקנית בריטית כל עוד היא תוכל להעביר את המסר. בין השאר חשבתי כך בגלל שמדובר בדמות שהיא די אאוטסיידרית.

"לא היה כאן שיקול כמו "שחקניות בריטיות שמרניות יותר", ממש לא. יש נטייה של נימוס בריטי, זה נכון, אבל אני לא חושבת שהבריטים יותר שמרניים מאחרים, אולי רק בדיבור על סקס. אחרי שגרתי שם ועבדתי שם במשך שנה, אני בהחלט לא חושבת שהם יותר שמרנים מעמים אחרים. זו תרבות מגוונת ובמציאות היא יותר פתוחה ממה שחושבים".

נשים פמיניסטיות נהנות יותר? מגי ג'ילנהול, מתוך הסרט היסטריה (צילום: יח"צ)

מדוע דווקא בסרט כזה הדמות המינית היחידה היא דווקא דמותה של העוזרת, שהייתה בעברה זונה?

"אני לא חושבת כך. לדעתי, אמנם נכון שהעוזרת היא הדמות היחידה שמכירה במיניות שלה ומציגה זאת, אבל הדמויות הנשיות האחרות הן לא פחות מיניות. ההבדל הוא שהן לא מודעות לכך כמותה. זה גם מה שעולה מכל הסצנות עם הרופא: סוגיות כמו אורגזמה וסקס לא היו בתודעה כפי שהן כיום. כפי שאפשר לראות בסרט, במהלך ה"טיפול" הצדדים לא חושבים על מה שקורה כסקס פר-סה, אבל כאשר אחת המטופלות בקליניקה היא מאד מינית, היא מפרטת אומרת שיש לה כל הזמן מחשבות "כאלה", אבל היא לא מדברת על זה בהיבט מיני כמו שאנו תופסים מיניות כיום. באותה התקופה זה נתפס כמחלה. הם לא ראו את זה כסקס אלא כנראה כתהליך ריפוי ממש טוב כנראה".

ייצוג הנשים בסרט נאמן לתקופה או שבנית אותו כראות עינייך?

"אני חושבת שכן. העובדות ההיסטוריות נכונות, כמו גם הטיפול בהן. מעבר לכך מדובר בחוויות אישיות של אנשים. מכאן גם נבעה ההחלטה להציג בסרט נשים בגילאים שונים, מגילאי 20 דרך 30 ועד 60 שחוות אורגזמה על המסך, הבאנו גיוון של מיניות. לא צחקנו עליהן אלא נהנינו איתן".

מה הפרוייקט הבא שלך?

"אני עוד לא יכולה לחשוף פרטים, אבל בגדול אני עובדת על ביוגרפיה של מישהו מאד מפורסם. במקביל אני עובדת גם על קומדיה העוסקת בבחור המנסה להרוויח את אשתו בחזרה באמצעות יצירת 'גרסה חדשה' של עצמו".

אגב, ביקרת פעם בישראל?

"הייתי שם כשהייתי מאד קטנה ויש לי חברה טובה, היוצרת ציפי טרופה, שאני מאד מעריכה ואוהבת. יש לדעתי משהו מאד מיוחד בנשים ישראליות, מעין חוזק ותחושה כזו שהן יכולות לעשות הכל. אני מלאת הערכה כלפיהן".