לאן נעלמו 30% משעות הלימוד?

 

 

דו"ח OECD, המשווה את מצבן של מערכות החינוך במדינות המפותחות, היכה השנה גלים. פרסום הדו"ח, ממש בערב ראש השנה, גרר אחריו כותרות קשות על כך שמערכת החינוך בישראל מפגרת אחרי מערכות החינוך המתקדמות בעולם, גם בשכר המורים וגם בהשקעה הלאומית בחינוך. היו אפילו מי שהסיקו, עם פרוס השנה החדשה, כי נמצא האשם בהידרדרות הנמשכת של מערכת החינוך בישראל: התקציב הנמוך מדי של משרד החינוך.

ערב יום הכיפורים, צריך להודות כי ההלקאה העצמית לגבי הזנחת מערכת החינוך בישראל היא במקומה, רק שלא בטוח שהיא כוונה למקומות המתאימים. מיטיבה לנסח זאת פרופ' רות קלינוב, כלכלנית החינוך הבולטת ביותר בישראל, ומי שניתחה עבור משרד החינוך (ועבור התקשורת – כל הדיווחים בעיתונות התבססו על הניתוח שלה) את התוצאות העולות מדו"ח ה-OECD. "השאלה של גובה ההוצאה לתלמיד בכללותה היא משנית לשאלה של הרכב ההוצאה. יש עוד דרך ארוכה לעשות, בהרכב ההוצאה הקיים, לפני שמגדילים את סך ההוצאה לחינוך", אומרת קלינוב ל-TheMarker. את המסקנה הזו של קלינוב יש לחלק לשניים. ראשית, כלל לא ברור כי ישראל אינה משקיעה מספיק בחינוך. הדו"ח של ה-OECD כלל שני מדדים לאומדן ההשקעה הלאומית בחינוך. לפי מדד אחד, PPP, ישראל מפגרת אחרי העולם. לפי מדד שני וחשוב יותר (שיעור ההוצאה ביחס לתוצר לנפש), ישראל נמצאת בתוך הממוצע העולמי בהשקעותיה בחינוך היסודי והעל-יסודי, הגם שבתחום הנמוך של הממוצע העולמי. על כך יש לסייג, עם זאת, בשתי הבחנות: בחינוך בגנים ישראל מפגרת בהשקעותיה בכל מקרה, ובנוסף, נתוני המגמה אינם מעודדים, ומעידים על שחיקה לאורך שנים בהשקעה בחינוך.

התנגשות מדדים

יש להדגיש כי כל הנתונים בדו"ח ה-OECD עדיין אינם כוללים את רפורמת אופק חדש, שהגדילה מאוד את ההשקעה בחינוך בישראל ואת שכר המורים. לאחר שייכנסו נתוני הרפורמה באופן מלא לססטיסטיקה של מערכת החינוך הישראלית, בעוד כשנתיים-שלוש, ניתן יהיה להעריך טוב יותר את מצבה של מערכת החינוך כיום – והאם הרפורמה הצליחה להפוך את המגמה של שחיקה לאורך שנים בהשקעה הלאומית בחינוך.

שנית, הבעיה המהותית יותר של מערכת החינוך בישראל אינה סך ההשקעה – שלא ברור אם היא ראויה או לא – אלא האופן שבו נחלקת ההשקעה בחינוך. לשם כך צריך לבחון כמה חינוך מקבל כל תלמיד בפועל במונחים פיסיים של מספר שעות לימוד, מספר תלמידים בכיתה, שעות ההוראה של כל מורה ושכר המורים. אלה הם ארבעת המדדים הפיסיים לקביעת איכות החינוך בישראל, והם חשובים הרבה יותר מהמדדים הכספיים (תוצר לנפש או PPP).

ארבעת המדדים הפיסיים הללו, מתברר, מתנגשים לחלוטין במערכת החינוך הישראלית. ראשית, במדד של מספר שעות לימוד לתלמיד ישראל היא חריגה עולמית – מספר השעות השנתיות שמקבל תלמיד בית ספר יסודי בישראל הוא 1,044, לעומת כ-800 שעות ממוצעות במדינות OECD.

קלינוב הופתעה מאוד מהנתון החריג הזה, ויצאה לבדוק אותו. התברר שמדובר בטעות של משרד החינוך, שדיווח על מספר השעות שהוא מקצה לכל תלמיד – ולא על מספר השעות שהתלמיד לומד בפועל. ההערכה של קלינוב היא שמספר השעות שהתלמיד לומד בפועל קרוב יותר ל-740 – בדומה לרבות ממדינות ה-OECD.

הדבר המדאיג כאן הוא הפער העולה בין מספר השעות שמשרד החינוך מקצה לכל תלמיד לבין מספר השעות שהתלמיד מקבל בפועל. מדובר בפער של 30% במספר השעות – פער שלקלינוב, וגם למשרד החינוך, אין הסבר לו. מה קורה עם אותן 300 שעות לימוד שנתיות אבודות? האם בתי הספר משתמשים בהן באופן מושכל (למשל, פיצול הכיתות לשניים במהלך אותו שיעור) או שמא מדובר במשאב מבוזבז? "הפער בין מספר השעות שהמשרד מקצה למספר השעות שהתלמידים לומדים", אומרת קלינוב, "מוביל מיד למסקנה שמספר השעות הגבוה הוא הגורם העיקרי שהופך את מערכת החינוך ליקרה יותר. יתר על כן, מספר השעות הגבוה מחייב מספר מורים גדול, מה שמגביר את הקושי לגייס מורים איכותיים".

שעות לימוד הן מלה אחרת לשכר המשולם למורים. הקצאה גבוהה מדי של שעות לימוד, משמעה יותר מדי מורים שמערכת החינוך מעסיקה, קרוב לוודאי שלא לצורך. יש עוד אינדיקציה לכך בדו"ח ה-OECD: מספר שעות ההוראה השנתיות של מורה בישראל נמוך מזה של מורים במדינות המפותחות – 755 שעות ביסודי (לעומת 786 ב-OECD) 541 שעות בתיכון (661 שעות ב-OECD). המורים בישראל עובדים מעט, מה שמחייב את המערכת להעסיק יותר מורים. התוצאה היא שהיחס בין מספר המורים לתלמידים בישראל הוא גבוה מזה של העולם, בעיקר בחטיבות הביניים ובתיכונים. הצורך בגיוס מספר גדול של מורים, גדול מדי, פוגע בהכרח באיכות המורים המגויסים.

הרבה שעות שמוקצות לתלמיד (אבל לא מגיעות אליו בפועל), ומעט שעות שנותן כל מורה, מייקרות מאוד את מערכת החינוך. כדי לאזן את עצמה, מערכת החינוך בישראל מוזילה את העלויות שלה בשני המדדים האחרים: הכיתות בישראל צפופות מאוד (27.6 תלמידים בכיתה ביסודי לעומת 21.6 תלמידים ב-OECD), ושכר המורים נמוך מאוד (מורה בעל ותק של 15 שנה משתכר בישראל 49% מהשכר של אקדמאי ממוצע במשק, לעומת 77% מהשכר של אקדמאי שמשתכר מורה ב-OECD). שני הגורמים כאחד – כיתות צפופות, ושכר נמוך שמרתיע מועמדים טובים ממקצוע ההוראה – פוגעים באיכות החינוך בישראל.

"ההשוואה הבינלאומית מעידה על חוסר איזון בהרכב", אומרת קלינוב. "הרבה שעות תלמיד ומעט שעות מורה, מייקרות את המערכת. הגורמים המאזנים מורידים את איכות החינוך: שכר המורים הנמוך מקשה על גיוס מורים איכותיים, וגודל הכיתות מקשה על ההוראה".

לפי קלינוב, "מערכת ההשכלה נתונה בתחרות מתמדת עם המגזר העסקי", וכי "ככל שנדרשים יותר מורים בתקציב נתון, כך נמוך יותר שכרם וגובר הקושי לגייס מורים טובים".

מה עושים? כמובן, מאזנים מחדש את ההרכב הפיסי של מערכת החינוך בישראל. "הקטנת מספר שעות לתלמיד תקטין את הצורך במורים, וכך גם הגדלת השעות למורה", אומרת קלינוב. "אלה מקורות להעלאת משכורות מורים ולהקטנת הכיתות. לא ברור אם שינוי ההרכב הפנימי יספיק, אבל יש עדיין דרך ארוכה עד להגדלת התקציב הכולל".

במלים אחרות, קלינוב ממליצה להעסיק הרבה פחות מורים – אבל את אותם מורים, היא אומרת, יש להעסיק יותר שעות ותמורת שכר גבוה הרבה יותר. הדבר צפוי לשפר את איכות המורים ואת המוטיווציה שלהם. בנוסף, היא מצפה כי משרד החינוך ישפר את הפיקוח שלו על שעות ההוראה שהוא מקצה, דבר שצפוי לאפשר קיצוץ ניכר של השעות שהמשרד מקצה מבלי לפגוע בשעות הלימוד בפועל – כי הרי כ-30% מהשעות כלל אינן מגיעות לתלמידים, השד יודע מדוע. החיסכון במספר מורים, במספר השעות המוקצות ובהגדלת מספר שעות ההוראה של כל מורה יאפשר לשפר את מערכת החינוך הישראלית בשתי נקודות התורפה שלה: צפיפות הכיתות ואיכות המורים.

רק אחרי שכל זה ייעשה, מסיקה קלינוב, ניתן יהיה לשוב ולבחון את גודל ההוצאה על חינוך בישראל – האם התקציב אינו מספק, או שמא התקציב הוא בסדר אבל רק השימוש בו הוא לקוי מיסודו.

תגובות (0)
הוסף תגובה