חיית הסטארט אפים: הסיפור של אורית חשאי

פייג' קרייג, שהשקיע כבר ב-61 חברות טכנולוגיה, כתב באתר ביזנס אינסיידר כי "מייסדת או מנכ"לית בהריון מכשילה את החברה". כשמשקיעים פוגשים גבר שמייסד חברה, לא אכפת להם כמה ילדים יש לו, כי הם מניחים שאשתו מטפלת בהם. "אך כשמדובר במייסדת, זה סיפור שונה לגמרי". ובכן, קרייג כנראה לא פגש עדיין את אורית חשאי, שגייסה את ההון התחלתי לסטארט אפ שלה כשהייתה בחודש השישי להריונה, והשיקה אותו כחודש לאחר הלידה. "לגייס כסף זה מאד קשה, ולגייס כסף בהריון זה עוד יותר קשה, אבל אם את רוצה – זה אפשרי", אומרת חשאי. "את לא צריכה לבחור בין עסק למשפחה, אפשר לעשות את שניהם".

 

עוד ב Onlife:

 

את Brayola, הסטארט אפ שהכניס אותה לרשימה המכובדת של מאה נשות ההייטק, השיקה אורית חשאי בתחילת השנה. Brayola היא חנות מקוונת, שמתאימה את החזיות ללקוחות מבלי הצורך המייגע למדוד אותן (ובלי החוויה המטרידה של מוכרת שנכנסת לך לתא ודוחפת לך ידיים לחזייה). כל מה שעל הלקוחה לעשות הוא להזין לאתר את מידת החזיה שלה ואת דגם החזיה האהוב עליה, ו –  Brayola כבר תעשה את השאר. Brayola מכוון לקהל אמריקאי בעיקר, שם הרגלי הצריכה כבר עברו את הטרנספורמציה מקניות בחנות לקניות אונליין, שחוסכות הרבה טרחה וכאבי ראש, אבל גם הלקוחה הישראלית יכולה להנות מהאתר.

 

"פתאום אני מבינה שאני יכולה לבחור את הדרך שלי"

אורית חשאי נולדה בפתח תקווה וגדלה בבית דתי מאד, בסביבה שלא בדיוק עודדה בנות להפוך ליזמיות הייטק.

 

כשהיית קטנה, מה ההורים שלך חשבו או רצו שתגדלי להיות?

"אני לא יודעת, לא טרחו להגיד לי. גם לי לא היו אז חלומות מוגדרים. אחרי שסיימתי את השירות הצבאי מצאתי את עצמי מקנאה באנשים שאמרו שיש להם חלום, שידעו בדיוק מה הם רוצים לעשות ולהשיג".

 

מתי הגיע השינוי?

"אני מחלקת את חיי לשני חלקים: עד גיל 15 ואחריו. עד אז הייתי ילדה ביישנית, חסרת אנרגיות, לא הייתי מדברת בכלל, לא תיקשרתי עם העולם. אפילו להזמין פיצה בטלפון התביישתי.

 

"לקראת החופש הגדול של גיל 15 התחלתי להבין שהעולם החרדי שסביבי הוא לא ממש טהור וראיתי בתוכו לא מעט צביעות. ושאף אחד לא יגיד לי מה מותר ומה אסור לי. ואז אני מחליטה שבית הספר התיכון החילוני שליד הבית שלי, בית ספר של מצטיינים, זה משהו שאני נורא רוצה. ואם אני נורא רוצה, אז יש כמה דברים שאני צריכה להתמודד איתם: עד אז למדתי בבית ספר דתי, כך שאני בפער גדול מול שאר התלמידים, וגם ככה הציונים שלי לא טובים במיוחד. יותר מזה, ברור לי שההורים שלי לא יעזרו ולא ידחפו, אני צריכה לעשות את זה לבד.

 

"באתי אל מנהלת בית הספר ושיכנעתי אותה לקבל אותי על תנאי. זאת הייתה הפעם הראשונה שפציתי את פי לדבר. זה הפתיע אותי, פשוט לא ידעתי שאני מסוגלת לזה בכלל. מהרגע שהשגתי את זה, הבנתי שהכל קטן. זה מדהים בהתחלה, שאת עושה משהו וזה מצליח. את מבינה שאת יכולה לעשות את זה שוב. אני פשוט גיליתי באותה שניה שאם אני לא אקח את החיים שלי לידיים שלי – כלום לא יקרה מעצמו. פתאום אני מבינה שאני יכולה לבחור בדרך שלי, וזאת הבחירה שאני עושה: אני נפרדת ממשהו שאני לא יודעת איך קוראים לו, ונפגשת עם החופש".

 

עמוד הבית של Brayola (צילום מסך)

 

"אם יש לך רעיון – תהיי האימא שלו"

אורית חשאי סיימה את התיכון, התגייסה לצבא ובתום שירותה הצבאי הלכה ללמוד הנדסת תוכנה. אחרי הלימודים התחילה חשאי לעבוד בחברת סטארט אפ קטנה, משם עברה לאמבלייז של אלי רייפמן ואז התחילה לעבוד בקומברס בתור מתכנתת.

 

חשאי, שהייתה אז בת 27, עמדה להתחתן. "כשהתחלתי להתמודד עם ההכנות לחתונה, גיליתי שאין שום אתר בו מתחתנים חושפים את כל המחירים והמידע שהם כבר צברו. וזה עיצבן אותי". אורית חשאי, שכבר הבינה שאם היא רוצה משהו היא יכולה פשוט לעשות אותו, הקימה יחד עם בן זוגה את האתר mit4mit, קהילת מתחתנים שחולקת מידע. במהלך השבוע המשיכה לעבוד בקומברס, ובסופי שבוע עבדה על האתר.

 

מתי החלטת לעזוב את קומברס ולהיות יזמית במשרה מלאה?

"כמה חודשים אחרי ש – mit4mit עלה לאוויר שמעתי במקרה כמה בנות מדברות עליו בבית קפה. אז הבנתי שיצרתי משהו שאנשים משתמשים בו, ואז גם הבנתי שאני יכולה לתכנת בשביל עצמי, בשביל הדברים שאני רוצה ליצור, במקום לפתח משהו שהוא חוליה קטנה בשרשרת, משהו שאני אפילו לא יודעת למה הוא מתחבר ומה התוצאה הסופית שלו. הבנתי שזה מה שנקרא להיות יזמית, וזה השלב שבו עזבתי את קומברס אחרי ארבע וחצי שנים".

 

חשאי ושותפה לשעבר הקימו את mit4mit  עבור נישת המתחתנים בישראל, וכשזה הצליח החליטו להקים אתר רמקול. הרעיון הוא אותו הרעיון של שיתוף מידע, אלא שהפעם האתר נבנה לקהל רחב יותר בישראל, והקיף שירותים רבים אחרים. זמן קצר אחר כך תמו נישואיה של חשאי, כשבערך אז פייסבוק התחיל להיכנס לארץלפייסבוק יש מערכת פתוחה עבור מתכנתים כדי לפתח אפליקציות, ואורית חשאי קפצה על העגלה. למעשה, חשאי הייתה מראשוני המתכנתים של אפליקציות פייסבוק בישראל.

 

"בזמן שעשיתי אפליקציות לפייסבוק פנו אלי אנשים שרצו לבנות סטארט אפים של אפליקציות, ואז קיבלתי הזדמנות להצטרף כיזמית הבית לחברת ההשקעות דסימה ונצ'רס", מספרת חשאי. "התפקיד שלי היה סוג של מגשימת חלומות. ברגע שמצאנו רעיון מעניין, אני בונה אבטיפוס, החברה מגייסת כספים ומוצאת מנכ"ל, ואני מקבלת אחוזים".

 

אז למה עזבת?

"היה לי רעיון שהיה נראה לי כמו הרעיון הכי טוב בעולם, אבל זה הרי לא המודל שסיכמנו עליו. הרעיון אמור לעבור למנכ"ל אחר, ואני אמורה רק לקבל אחוזים. בלב כבד נאלצתי לשחרר, ואז הבנתי שאין דבר כזה, חברה לסטארט אפים. אם יש לך רעיון – תהיי האימא שלו".

 

לתכנת בשביל משהו שאני רוצה ליצור. אורית חשאי

 

"את לא יכולה להגיע לפסגת האוורסט אם לא טיפסת לשם"

בשלב הזה, כשהיא מרגישה שבחיים לא יהיה לה רעיון טוב כל כך, אורית חשאי עושה צעד שאמרה לעצמה שלא תעשה: היא חוזרת לעבוד בתור שכירה, הפעם בכרמל ונצ'רס, קרן ההון-סיכון השנייה בגודלה בארץ.

 

"ידעתי שאני רוצה לבנות משהו גדול, ואני אולי מכירה היטב את הצד הטכנולוגי, אבל אני פשוט לא מספיק מכירה את הצד העסקי. ואם ייתנו לי את ההזדמנות לשבת במקום שהוא באוריינטציה עסקית, אני אוכל להיות הרבה יותר חזקה ממה שאני היום. עבדתי שם שנתיים, וזה היה בית הספר של החיים שלי".

 

מה למדת שם?

"כרמל עושה את החשק לבנות חברה גדולה, לא מעניינים אותם אקזיטים קטנים. כל מה שהם רוצים זה לבנות חברות גדולות, שמשפיעות על השוק באמת, מעבר לסתם לעשות עוד כסף. מה שלמדתי שם נכון יותר לשוק האמריקאי, וזה מה שרציתי. ידעתי שברגע שיהיה לי את הרעיון הנכון אני אעזוב, וזה מה שקרה. עזבתי את כרמל בשביל להקים את Brayola, והם מאד מפרגנים. יש שם אנשים מדהימים".

 

ובכל זאת, דבר אחד שלמדת ועזר לך בהמשך?

"אחד הדברים שלמדתי שם זה ממי כדאי לקחת כסף וממי לא. כשחברה היא קטנה, בתחילת דרכה, עדיף לה לא לקחת כסף מקרנות, אלא לקחת את הסיד (ההשקעה הראשונית) מאנג'לים (משקיעים פרטיים). ואז, כשהחברה מתרוממת וצריך לגייס סכומים הרבה יותר גדולים – זה הזמן לפנות לקרנות".

 

איכשהו, קצת נדמה שהכל בא מאד בקלות לאורית חשאי, אבל המציאות היא מאד שונה. "היום אני יכולה להגיד שיש לי גישה למשקיעים, אבל עבדתי מאד קשה בשביל זה. אני לא יכולה להגיד שעשיתי את זה לאט לאט, כי אני תמיד אוהבת מהר מהר (צוחקת). אבל רוב מה שעשיתי היה לטובת איפה שאני היום. את לא יכולה להגיע לפסגת האוורסט מבלי לטפס לשם", היא אומרת.

 

"בספר עליסה בארץ הפלאות יש קטע שעליסה מגיעה לנקודה בה היא יכולה לפנות רק ימינה או שמאלה. היא שואלת את הארנב מה לעשות, לאן לפנות? הארנב מביט בה ועונה: 'זה תלוי לאן את רוצה להגיע'. עליסה אומרת שהיא לא יודעת, והארנב עונה לה 'אם כך, זה לא משנה אם תפני ימינה או שמאלה'. וזה בדיוק העניין – את צריכה לדעת מה את רוצה להשיג, מה את רואה כשאת מסתכלת למעלה/קדימה. ואז לפני כל דבר שאת עושה את יכולה וצריכה לשאול את עצמך – האם ואיך הוא עוזר לי להגיע לאן שאני רוצה?

 

"בהתחלה אף אחד לא סופר אותך בכלל, כי אף אחד לא מכיר אותך. אבל בניתי דברים ואז התחלתי להגיע לכנסים ומפגשים, לדבר עם מתכנתים, יזמים וסטארט אפיסטים מהתעשייה.  אחר כך החלפתי את כובע היזמית בכובע המשקיעה וישבתי שנתיים בכרמל, קישרתי את עצמי למשקיעים שאני מכבדת ומכבדים אותי, שאוהבים את סוג החברות שאני יודעת שאני הולכת לבנות, חיזקתי את הנטוורקינג שלי, למדתי הרבה".

 

איזו עוד עבודה, מעבר לנטוורקינג?

"הכל, כל מה שצריך. לדוגמה, הנושא של השפה. התחלתי ללמוד אנגלית בגיל יחסית מאוחר. בגלל שאני מגיעה מרקע טכני, ואין כמעט ספרות בעברית, אני יודעת לקרוא מאד טוב. לפני שנים, כשהתחיל לעלות הצורך לדבר יותר, היה חסר בעיקר ביטחון על מנת לדבר באופן שוטף ומלא התלהבות. אז מצאתי מורה מעולה לאנגלית עסקית, לקשקש איתו בעיקר, להעלות את האנגלית שלי לרמה מושלמת, וסגרתי את החור הזה שהפריע לי. ואני מרגישה את ההבדל, בין חוסר הביטחון של פעם לביטחון שיש לי בשנים האחרונות. מתישהו בעתיד הקרוב, כש – Brayola תעשה רילוקיישן לארה?ב, אז באופן טבעי האנגלית תהפוך כבר להיות חלק ממני, ברמה של מי שמשתמש בה כשפה ראשונה, ואני אהיה מרוצה יותר. כי 'טוב מאד' זה אחלה, אבל אני רוצה מצוין, אז תמיד אפשר וכיף להשתפר עוד ועוד, בהכל".

 

 

"אני יכולה ללטף את הבטן ההריונית תוך כדי שאני מתכנתת"

לפני כשנתיים הכירה אורית חשאי את יואב טרנר, הבעלים של גלובל אפריקה, והשניים נישאו אחרי מספר חודשים. זמן קצר לאחר מכן, נכנסה חשאי להריון.

 

"התחלתי לנסות לגייס כספים ל – Brayola ותוך כדי נכנסתי להריון. כשדיברתי עם משקיעים, למרות שחלקם חברים ונורא רציתי לספר להם – לא יכולתי, עוד הייתי בשבועות הראשונים, וזה עוד לא שלב שמספרים. כשהתקדמנו, נפגשנו שוב והם אמרו שהם מעוניינים, כבר יכולתי לספר. חיכיתי לסוף השיחה ואמרתי להם 'תודה רבה, ויש לי חדשות – אני בהריון'".

מה הייתה התגובה שלהם?

"אף אחד לא אמר 'אה, אז אני לא משקיע', אבל הם עשו לי שיחה מאד עמוקה של 'את לא יודעת איך תרגישי, ודברים משתנים, ובתור חברים אנחנו ממליצים לך לחשוב על זה שוב'. באותו לילה שלחתי להם מייל תשובה: 'תודה שאתם מאמינים בי, חשבתי על זה והגעתי למסקנה שבשלב הזה אני לא מעוניינת. אני הולכת להתקדם בצעדים איטיים. אני אעלה לאוויר עם משהו קטן, ואחרי שאני אלד – אני אבוא אליכם'.

 

"אני מתכנתת בעצמי, ולקחתי עוד מתכנת אחד, שהסכים לעבוד בזול, כי הבטחתי לו שזה ישתלם לו אחר כך. היום, אגב, הוא באמת העובד מספר אחד שלי, והוא מקבל משכורת הרבה יותר מדי גבוהה (צוחקת). אבל הבטחתי לו".

 

 

המייל ששלחה אורית למשקיעים:

 

למה עשית את זה?

"באמת קצת האמנתי להם, שאולי הם צודקים, ופתאום אני ארצה להיות מישהי אחרת, שרוצה לנוח וללטף את הבטן. למרות שבפנים ידעתי שאני סופר-וומן, אני יכולה ללטף את הבטן תוך כדי שאני מתכנתת".

 

וזה באמת מה שקרה?

"לא. חודשיים אחר כך, כשכבר הייתי עם בטן הרבה יותר גדולה, פגשתי שני חברים, שהם המשקיעים הנוכחים שלי. הם שאלו מה קורה, הקשיבו, ושיכנעו אותי למה אני כן צריכה לקחת כסף, ולמה לא לאבד מומנטום. כמובן שלא היה צריך להשקיע יותר מדי. אהבתי את זה שהם לגמרי התעלמו מהבטן ההריונית שלי. לקחתי מהם 350 אלף דולר, ואני מאד שמחה שעשיתי את זה".

 

 איך הייתה העבודה על האתר במהלך ההריון?

"עבדתי בלי הפסקה, יואב היה בא להביא לי אוכל למשרד, ולהזכיר לי בערב לבוא הביתה. בשבוע 32 היו לי צירים מוקדמים. הרופא שלי הכריז על שמירת הריון, ואמר לי שאני צריכה לשכב כל הזמן. שכנעתי אותו שאני יכולה ללכת למשרד, הוא מול הבית. אמרתי לו שזה כמו ללכת לשירותים, ואני אלך ממש לאט, ובמשרד יש לי ספה ענקית, אני אשכב עליה. וככה היה. הרגשתי קצת כמו נכה: אני שוכבת על הספה עם הלפטופ, אנשים באים אלי ומתיישבים לידי, ואנחנו עובדים. חודש אחרי הלידה כבר פתחנו את החנות הוירטואלית. אני חושבת שהדבר הכי גאוני שעשיתי היה לקחת משרד שנמצא מול הבית".

 

מה קרה אחרי הלידה?

"כולן מספרות על הקושי של הלידה, אף אחת לא סיפרה לי על הקושי שאחרי. הייתי בבית החולים ארבעה ימים, אבל נורא משעמם בחדר התאוששות, אז כבר התחלתי לקרוא מיילים ולענות עליהם, אבל זה לא דורש שום מאמץ פיזי. בסופו של דבר, השלושה חודשים הראשונים היו נורא קשים, ובקושי ישנתי. גם בגלל דניאל (הבן של אורית ר.ג) וגם כי רציתי לעבוד. כשהוא ישן – אני לקחתי את הלפטופ. אני רוצה וצריכה לעבוד, הצבתי לעצמי מטרה שחודש אחרי הלידה משיקים את האתר, ובשביל לעמוד בזה צריך לעבוד".

 

ללטף את הבטן ולתכנת. אורית חשאי בשמירת הריון, על הספה במשרד.

 

 

ואחרי השלושה חודשים הראשונים?

"כשדניאל הגיע לגיל שלושה חודשים הבנתי שאני אימא טובה ומותר לי. וגם איכשהו, הוא כאילו נותן לי את המקום שלי. כשהוא הגיע לגיל שלושה חודשים הוא כבר התחיל לישון לילות שלמים. זאת הייתה תקופה קשה, אבל ברגע שאת אומרת לעצמך שאת רוצה לעשות משהו – את פשוט מוצאת פתרונות לכל מה שקורה בדרך. עכשיו זה קל, אז מה אם יש לי תינוק? עד חמש אחרי הצהריים יש לי מטפלת, אבל אני קופצת הביתה במהלך היום כדי לראות אותו, להגיד שלום. מחמש עד שמונה, שהוא הולך לישון – זה הזמן שלי איתו, והוא מוקדש רק לו. אחר כך אני חוזרת לעבוד".

 

יואב מעורב ברמה הזאת בגידול של דניאל?

"יואב הוא אבא נורא טוב. למזלי, הוא עצמאי, יש לו את העסק שלו והוא יכול לצאת מתי שהוא רוצה. בדרך כלל גם הוא מגיע הביתה בחמש, ואנחנו הולכים לטייל עם דניאל ביחד. הוא קם לפני, והוא תופס לי אותו בבוקר, נהנה מההשכמה שלו. כשאומרים על אבא שהוא "עוזר עם הילד" זה משפט מזעזע בעיניי. ידעתי שיואב יהיה כזה אבא כשרק התחלתי לצאת איתו וראיתי איך הוא עם הילדה שלו. באיזו רגישות הוא מתייחס אליה, עד כמה היא כל עולמו באמת, איך כל העולם כבה כשהוא מדבר איתה ורק היא קיימת.לא הייתי יכולה לעשות את זה אחרת. משפחה זה הגב, המקום הבטוח והטוב. הם אלה שעוזרים לך, מחזקים אותך, אומרים לך כל הכבוד".

 

 

"כשיש רק גברים, לא יקרה משהו מדהים"

אני שואלת את אורית חשאי על ההבדלים בין גברים לנשים כשזה נוגע לניהול. "תמיד היו לי בוסים גברים, אז קשה לי לדעת", היא עונה. אבל דווקא התקופה בה התנדבה בעמותת צ.ב.ע (צעירים בונים עתיד), לימדה אותה משהו על מאזן הכוחות המגדרי.

 

"שם, בעבודה עם הילדים, את רואה את זה מאד ברור: אני שואלת שאלה והבנים, ולא משנה אם הם בכלל יודעים את התשובה או לא – ישר מדברים, צועקים, תופסים נפח. לידי יכולה לשבת בת, הכי חכמה ונבונה, שחשבה על התשובה הרבה קודם, אבל היא מתביישת לקום ולהגיד אותה.

 

"כשהיינו עושים משחקים בקבוצות תמיד הבנות היו מציעות את הרעיון ועושות את כל העבודה, והבנים היו מציגים אותו. וראיתי את זה חוזר מדי שבוע. זה נוראי. הלוואי שהיינו מלמדים את הבנות להיות יותר זקופות. אפשר לראות את זה גם בעסקים, שמאחורי גברים בולטים עומדות נשים מאד חזקות – והם יודעים את זה. לדעתי, חברה טובה צריכה גם נשים וגם גברים. כשיש רק גברים – יקרו דברים טובים ונחמדים, אבל לא יקרה משהו מדהים".

 

איך את למדת להזדקף ולדרוש את שלך?

"הרבה מזה למדתי מבעלי לשעבר. אני הגעתי מעולם שמלמד אותך צניעות וענווה, הוא לימד אותי לדבר, לימד אותי תעוזה. כשהייתי מתכנתת בקומברס הייתי ממש טובה. מסורה ומקצועית רציתי העלאה ובונוס, ולא הבנתי למה אני לא מקבלת, הכל נמדד שם ואני יודעת שאני מצטיינת. חשבתי שאם אני אעבוד נורא נורא קשה, מישהו יבין כמה אני טובה ויגיד לי: "אורית, מגיע לך בונוס". אבל אין איזו טבלה מסודרת של קבלת בונוסים לפי השקעה או תוצאות. בסופו של דבר נותנים בונוסים למי שזוכרים את השם שלו.

 

"בעלי לשעבר ידע איך זה עובד. הוא אמר לי: 'את צריכה להתחיל לדבר עם כל מי שאפשר. יש קשקשנים שנמצאים במסדרונות ומכינים קפה ומדברים על עצמם. אף אחד לא יודע או זוכר מה הם אומרים, אבל שומעים את הקול שלהם, וכשמגיע הרגע לחלק בונוסים – זוכרים אותם. את צריכה ללכת ולהגיד לכל מי שרוצה לשמוע "אני פתרתי את הבאג", אני נשארתי עד 2 בלילה. ואז תלכי לראש צוות, ואחר כך למנהל שלו, ותגידי אני, אני, אני. אל תקשקשי, תגידי רק דברים נכונים. וזה עבד, קיבלתי בונוס.

 

"אחרי שקיבלתי בונוס, היו העלאות. חשבתי שעכשיו אני כבר לא אקבל גם העלאה, אבל הוא אמר לי שזה לא קשור. בכל מקרה, הוא אמר, כל עוד לא שאלת – התשובה היא בטוח 'לא'. הרגשתי חוצפנית, אבל הלכתי ואמרתי שאני חושבת שמגיע

תגובות (0)
הוסף תגובה