שיר נוסצקי מציינת שנה למהפכה: הלב רוצה הביתה

זה מיכאל. דר' מיכאל. עיניים עייפות מיכאל. הכרנו בשבוע שעבר בחדר מיון של איכילוב.

 

 

את איכילוב אני דווקא מכירה טוב. נולדתי עם מום בלב, בגיל 17 עברתי ניתוח שהצליח באופן חלקי ומאז אני נכנסת ויוצאת מבתי חולים כל כמה שבועות או חודשים. בדרך נס, כבר שנה של מחאה עברה כמעט בלי אירוע אחד, כנראה הלב שלי הבין שאין לו פריבילגיה עכשיו לקרוס, אבל לפני שבוע הגזמתי וקרסתי.

 

 

עוד ב-Onlife:

 

מצאתי את עצמי באמבולנס בדרך לבית חולים. כמו אהוב ישן, שבכל פגישה מקרית מגלה קמט חדש או שערה לבנה, ככה איכילוב כל פעם קצת משתנה לי. לתורים, לזעקות הכאב מאחורי הווילונות ולריח כבר יש פז"מ.

 

אבל בפעם הזאת, אחרי המתנה ארוכה במיוחד, כשהגיעו לערוך לי כרגיל א.ק.ג, נכנס לחדר גבר. בשביל הבדיקה הזאת צריך חצי להתפשט, ולאפשר לאחות לגעת בך ולכן תמיד דאגתי שאשה תעשה לי אותה. "אין כוח אדם נוסף זה רק אני", הוא אמר, "את יכולה לחכות שעתיים להחלפת המשמרת, אבל בעצם זה גם יהיה גבר".

 

שעה אחריו נכנס מיכאל לחדר – בזמן שהוא לקח לי דם, הוא שאל אותי במה אני עובדת, "במחאה" אמרתי לו, עובדת במחאה, אבל לא מתפרנסת. "אתה מגיע להפגנה במוצ"ש?", שאלתי אותו, והוא ענה: "8 משמרות בשבוע, 50 מטופלים במשמרת, העומס מטורף, אין כוח אדם, המשכורת ברצפה, למי יש זמן למחות?".

 

כשהוא יצא לתת את הבדיקות שלי, רץ למיטה הבאה, ראיתי אישה יורקת על הרצפה מכאב בלי שיש לה מיטה, פיניתי את שלי והתחלתי להסתובב בבית החולים, שכבר מזמן לא בית – לא לחולים, ולא לרופאים, לא לי, ולא למיכאל, ונותר רק מקום של חולי. הורדתי את האינפוזיה וחזרתי הביתה. לא יכולתי להישאר שם דקה נוספת.

 

באמצע הלילה קיבלתי טלפון ממיכאל, "איפה את?" הוא שאל. שחררתי את עצמי, עניתי, הוא היה חייב לרוץ לעשרות המטופלים הזועקים מסביבו וניתק, ואני לעצמי אמרתי, עכשיו הגיע הזמן לשחרר את המדינה שלנו. 24 שעות אחרי ואני על המיטה, שוב עם כאבים בלב, אני לא רוצה לנסוע שוב לבית החולים, אני רוצה לנסוע שוב הביתה.

 

שיר נוסצקי תנאם בהייד פארק נשים  – עושות שינוי חברתי של Onlife בנמל ת"א, בואו לשמוע ולהשמיע גם אתם!

תגובות (0)
הוסף תגובה