האישה שהפכה שוקולד ישראלי להצלחה בינלאומית

התחושה הראשונה שמכה בך בכניסה לשוקולטרי של איקה כהן, היא של קור מקפיא. הוויטרינה שמפרידה בין החנות לבין מפעל הקטן שתופס את רוב השטח, מאפשרת להציץ על שתי נשים: איקה כהן, שוקולטיירית, ודורית הסטאז'רית. כל אחת עומדת לבדה ומטפלת בפרליני שוקולד קטנים בתשומת לב אינסופית, תוך שילוב בין מכונה ועבודת יד. הרצפות בשוקולטרי מבהיקות מניקיון. איקה מאוד מקפידה על ניקיון, חלק מהחינוך הצרפתי הנוקשה שספגה בשנים שחיה בפריז.

 

מיד אני מקבלת כמה שוקולדים לטעום. הביס הראשון הוא כמו לונה פארק שמתפוצץ בתוך הפה. מרציפן, לימון, פסיפלורה, קרמל מלוח, הל, אבל הסיפור של איקה כהן מתחיל הכי רחוק מריחות השוקולד בהם היא אפופה היום.

 

עוד ב Onlife:

 

 

יש לי מוטו: אני עושה מה שבא לי

"גדלתי בפ"ת, אבל למדתי בתיכון להנדסאים ברמת אביב, התיכון של החנונים. לבית הספר יש איזשהו הסכם עם גלי צה"ל, כך שרוב הבוגרות שלו מגיעות לשירות צבאי בתחנה. במשך עשור עבדתי בתחום הסאונד, מגל"צ עברתי לתחנות רדיו 102 ו – 103, יס, ערוץ 10 וחדשות 10. ואז הלכתי ללמוד מדעי הים".

איך הגעת מטכנאות סאונד למדעי הים?
"יש לי מוטו: אני עושה מה שבא לי. זה מה שהתחשק לי אז. והמוטו הזה היה נכון, לפחות עד לפני כמה שנים. היום הבייבי שלי (השוקולטרי ד.ג) לא מאפשר לי לעשות מה שבא לי", אומרת כהן ללא שמץ של עצב או מרירות.

"נסעתי לאוסטרליה ללימודי תואר שני במדעי הים, אבל שם בעצם הבנתי שמה שבא לי לעשות זה שוקולד. איך הבנתי? כשאני רואה שאני מוציאה מאה דולר אוסטרלי על שוקולד, וממליצה למטיילים 'לך תאכל את העוגה הזו, לך תאכל את השוקולד ההוא', הבנתי שיכול להיות שזה מה שמניע אותי. שזה מה שאני אוהבת".

איך התחלת?
"חזרתי לארץ, התקשרתי לכל העולם, פניתי לקלוד בן סימון (מהפטיסרי לה סנטרל ד.ג) אפילו לפני שידעתי להכין חביתה. מצד שני, גם היום אני לא יודעת לעשות חביתה. אולי אם אנסה אצליח אבל אני לא מהאנשים שחיים במטבח.

 

"הגעתי ללה סנטרל עם המון מזל, כי קלוד הוא באמת איש יוצא דופן שקלט ישר מה אני אוהבת ומה לא, הוא פתח לי את המטבח ואמר לי 'תבואי מתי שאת רוצה ופשוט תתאמני'. הייתי מגיעה בשתיים לפנות בוקר, בשתיים בצהריים, הוא היה רואה מה אני עושה ונותן פידבקים. ככה עברה שנה, עד שאמרתי לקלוד שאני חייבת לנסוע לצרפת כדי ללמוד".

 

בצרפת ההתנהלות לגמרי שונה, זה סטאז' לחיים
"צרפת זה עולם אחר. שם נמצאים השוקולטיירים הכי טובים, זו תרבות אחרת, קוד שונה לחלוטין. לא מעגלים פינות", מספרת איקה כהן. "האנשים שם שייכים לדור אחר של שוקולטיירים, והם מסתכלים על הכל: איך שאת עומדת, איך שאת לבושה, איך שאת אומרת שלום בבוקר, איך שהשיער אסוף, איך שאת מתייחסת למוצר. יש דברים שעד היום טבועים בי".

כמו מה למשל?
"יש שוקולטייר שאמר לי פעם לשטוף כלים במים רותחים, אמרתי לו שזה חם מדי. הוא ענה לי: 'אין חם מדי, אין כבד מדי'. קיבלתי את הנאום של החיים.  הדברים הכי חשובים לאנשים האלו הם קודים של התנהגות, ואת חייבת להתנהל על פי הקודים שלהם, ולא כמו שגדלת בישראל באווירת סחבקייה. זה היה מרתק, אבל בכיתי המון".

היית מתוסכלת?
"הייתי חסרת אונים, בודדה בשוקולטרי. אין דבר כזה מוזיקה בזמן שעובדים, לא בפריז. כאן אני יכולה לצרוח מעצבים, אבל אחר כך הסטאז'רים ואני נדבר על זה. שם זה אחרת, אלה אנשים שעובדים יחד שנים, אבל כל אחד יוצא לאכול בבית ארוחת צהריים. לא הייתי חברה שלהם.

 


השוקולד של איקה כהן (צילום: שירן כרמל)

 

הוצאתי את מנהל בית הספר מהארוחה

"עשיתי סטאז' אצל ז'אק ז'נאן (שוקולטייר פריזאי מהולל ד.ג), ונורא רציתי להכיר שיטות אחרות להכין פרלינים, רציתי ללכת למישל שודאן (שוקולטייר פריזאי מהולל ואגדי גם הוא ד.ג), אז ניגשתי לבלואה, בי"ס לפטיסרי ובולנז'רי, ושם אמרו לי שאם אעשה קורס, אוכל להיכנס לסטאז'.

 

"כמו ישראלית טובה, ישר נדלקה לי נורה. לא עניין אותי שנורא קשה להתקבל לסטאז' אצל שודאן. אמרתי לצוות בבלואה 'הוא עכשיו בחופש, כשהוא יחזור מהחופש תתקשרו אליו'. ברגע שמישל שודאן חזר, התייצבתי בבית הספר, הוצאתי את המנהל מארוחתו ואמרתי לו: 'מישל חזר, בוא נתקשר אליו'. וכך היה.

 

"אני זוכרת שהייתי יושבת עם עודד ברנר (מבעלי מקס ברנר, שהיה גם הוא בסטאז' אצל שודאן ד.ג) ושואלת אותו, תגיד לי, מה זה הבן אדם הזה?".

כשסיימת את הסטאז' היה לך ברור שאת חוזרת לארץ?
"כן, אבל כשהגעתי לארץ לא היה לי ברור שאני נשארת. בדקתי אופציות לעבוד בסין, אירופה ויפן. לסין ממש נסעתי כדי לבדוק מה המשמעויות של לפתוח מקום בסין. זה היה תירוץ טוב לנסוע. אני מאוד אוהבת לטייל. ואז החלטתי שלא בא לי לפתוח שוקולטרי בסין. ראיתי שם פוטנציאל אדיר, אבל הייתי בת 30 וקצת, ולא ראיתי את עצמי חיה את חיי בסין. חזרתי לארץ, התחלתי לעבוד ברביבה וסיליה, ובסוף הבנתי שאני רוצה להישאר".

איך היה ברביבה וסיליה?
"מדהים. זה בית. זה מקום שסיפק כל גחמה שהייתה לי. אם רציתי טונקה, הביאו לי מפריז. לא היה דבר כזה 'זה לא בתקציב', מה שאת רוצה – מביאים לך. זה נדיר. והחיבור היה מאוד טוב כי אני לא בן אדם של פשרות, וגם הם לא, ומהבחינה הזו מאוד התאמנו".

 

 

"שוקולד זה המקום שבו אני נותנת הכל. הכי טוב שאפשר"
לתחרות בינלאומית ויוקרתית לשוקולטיירים שהתקיימה לפני כחודש בלונדון, הגיעו שלושה שוקולטיירים ישראלים. איקה כהן היחידה מתוכם שעלתה לגמר שיתקיים באוקטובר, עם "לימון פרלינה" שיצרה. "הייתה עכשיו תחרות בלונדון, ומישהי אמרה לי: 'את בטח מהאנשים שמתלוננים כשהם מקבלים 98 ולא 100'. אמרתי לה שלא. אני מאלה שלא מרוצים מהתוצאה, ומתפלאים שהיא מספיק טובה עבור אחרים.

"כששלחתי את הפרלין לתחרות הייתי בטוחה שלא אזכה. שלא מגיע לי לזכות. היו שלושה שוקולטיירים מהארץ ששלחו, והייתי בטוחה שאלי טראב הולך לקחת. יש לו שוקולד עם חמאה מזוקקת, מהמם! ולא חשבתי שהגיע לי. התאמצתי נורא ולא יצא מספיק טוב.

 

"בשלב מסוים החלטתי להרפות מזה, מה שיהיה יהיה. ישבתי אצל אבא שלי וראיתי את הרשימה של המתחרים שעלו לגמר. הדופק התחיל לעלות, התחלתי לצעוק: 'אבא! קרה משהו!' והוא מסכן, בן 78, לא הבין מה קרה. וזה באמת היה אחד הרגעים הכי מרגשים שהיו לי דווקא כי לא ציפיתי. זה היה מדהים".

 

לא חשבתי שהגיע לי להגיע לגמר. איקה כהן (צילום: שירן כרמל)

נשמע שנושא הפרפקציוניזם עובד שעות נוספות בחייך.
"תשמעי, למדתי בתיכון הנדסאים, כולם שם מוציאים ממוצע 105 בבגרויות. לא תכננתי להיות רופאה או עורכת דין, לא עניין אותי. אז סיימתי עם ממוצע 102. אני לא פרפקציוניסטית כל הזמן, אני רוצה ליהנות. ושוקולד זה התחום בו אני רוצה להיות הכי טובה שאפשר. Push it to the edge.

 

"אנשים נכנסים ורואים את הוויטרינה ומתלהבים, 'יואו! איזה יופי', ואני חושבת לעצמי, אתם לא רואים את כל הפאקים שיש כאן!? אני לא אמורה למכור את זה בכלל. יש לי ויכוח קבוע עם חבר מהקופי בר, אם רואים או לא רואים את הפגמים. הוא אומר לי שזה לא מעניין אף אחד, אבל אותי זה מעניין. אז צריך למצוא את האיזון".

את מוצאת את האיזון?
"אני מכריחה את עצמי, מנסה למצוא את האיזון. כשאני מביאה לאבא שלי קופסת שוקולד, או לוקחת לעצמי, ואז זה לא איקה מייצרת, אלא איקה אוכלת. אני רואה אותם והכל משתנה: הם הבייביז שלי, אני נורא גאה בהם, הם תמיד נראים לי יותר טוב בקופסה מאשר בוויטרינה. זה נורא כיף".

זה הדבר הכי קרוב לילדים שיהיה לי
"ההחלטה לפתוח מקום משלי הייתה פשוטה. לקח לי זמן להגיע אליה, אבל ברגע שהחלטתי זה היה מהיר. אמרתי לרביבה שהגיע הזמן לפרוש כנפיים. זה קצת כמו ילד שיוצא מהבית, אבל החיפוש היה ארוך ואיטי, כי אני עושה דברים בצורה ייקית. אני לא הולכת ופותחת חנות ואומרת 'מה שיהיה יהיה'. אני הולכת למשרד הבריאות ושואלת מה הדרישות, ואז לעירייה, מחפשת מקומות".

תהליך ארוך.
"זה היה תהליך מתיש נפשית, שאת לא חושבת שאי פעם ייגמר. שתמצאי מקום שמתאים לעירייה, ושמתאים למשרד הבריאות. זה היה מטורף. כמעט סגרנו על מקום ברחוב הצפירה, ואז מישהו בא ושילם יותר. כמעט השתגעתי. ואז אחי מצא לי את המקום הנוכחי.

"המקום הזה היה שאריות של מועדון, הרוס לחלוטין. אני לא אשכח את התחושה: היה חורף, הכל היה סגור, היו רק שתי דלתות מתכת, ומדי פעם הן נטרקו בבום ונשארתי בחושך. כל קיר שיש פה אנחנו בנינו: בנינו את הרצפה, החשמל. הלכתי לרביבה כדי לראות מה ההפרש בין המנורות, כמה מנורות, איזה מנורות, כדי להגיד לחשמלאי מה אני רוצה.

"לראות את החלל נבנה זה אחד הדברים הכי מדהימים. פתאום את רואה את התקרה, ויום אחד את עומדת וזה גמור, וזה כאילו שהייתי כאן מאז ומעולם. ביום הראשון לעבודה במפעל, כשיצאתי מפה, זה הרגיש כאילו שעבדתי כאן עשרים שנה. התחושה הזו הדהימה אותי.

 

"שבוע לפני הפתיחה נכנסתי ללחץ, החנות עוד לא "עמדה", עוד לא היו מדפים, ושנאתי את המקום. התחלתי לבכות, ואמרתי שאני לא אוהבת את זה. ואז התחלתי להניח את הדברים שלי על המדפים, וקשה לי להסביר את זה, אבל פתאום התמלאתי אהבה לדבר הזה. זה שלך, וכמה שאנשים מדברים איתי על ילדים, אני לא מהאנשים שרוצים ילדים. זה הדבר הכי קרוב להורות שאני יכולה להרגיש".

 

לראות את החלל נבנה זה אחד הדברים הכי מדהימים שיש. איקה כהן בשוקולטרי (צילום: שירן כרמל)

 

תמיד ידעת שאת לא רוצה ילדים?
"תמיד ידעתי שאני לא רוצה ללדת. הייתי באוסטרליה וראיתי לידה, ואמרתי שבוודאות אני לא רוצה ללדת. חזרתי מצרפת ונולדה האחיינית הראשונה שלי, ואז אמרתי לעצמי, פאק איט, על מה את מדברת, זה דבר מדהים! לאט לאט הבנתי שאת צריכה נורא לרצות את זה בשביל להיות מסוגלת לתת את מה שצריך, וילד צריך המון. הייתה לי כזאת דמות אימהית מושלמת, אם אני אהיה אימא – זה מה שאני ארצה לתת.

 

"אם יבוא בן זוג שיגיד לי 'אני מת לילדים' וישכנע, אפשר שזה יקרה. אבל אם תתני לי אפשרות לבחור בן זוג שיש לו ילדים וכבר סגר את הבסטה, שאנחנו רואים אותם כל סוף שבוע שני ופעמיים בשבוע – נשמע לי נפלא. תהיה לנו את הזוגיות שלנו והחיים שלנו, ויש גם ילדים בתמונה. אני יכולה לשבת ולדבר איתם, להיות דמות הורית מהמקום החיובי, לפתוח להם את העיניים לעולמות אחרים. שאימא שלהם תחנך, שהיא תעניש אותם כשהם נכנסים עם לכלוך הביתה".

.
את מרגישה שחסרה לך זוגיות?
"מאוד. הרבה אנשים עוברים דברים עם בן זוג שנמצא שם, ותומך. ואני עוברת משברים, עליות וירידות, וזה נורא חשוב שיש בן זוג שמאזן ומחבק, ולי זה נורא חסר. אין בן זוג בבית וגם אין שותף כאן, זה קצת כמו להיות אם חד הורית. ואני גם לא יכולה לפתח שום דבר, כי כל היום אני נמצאת בתוך העסק, אני לא מספיקה שום דבר.

 

"זה לא שלא הייתי השנה עם גברים, יצאתי, אבל זה צריך להיות משהו נורא טוב, נורא חזק, שישאיר אותי שם. אני צריכה מאד ליהנות מהמפגשים האלו, וגם אם אני מגיעה אליהם גמורה, אז להגיע עם אנרגיות כי אחרת אין בשביל מה, אני אעדיף לשבת בבית.

 

"חברה אמרה לי לא מזמן: 'תקשיבי, את חייבת להקדיש זמן לזוגיות'. כל דבר בזמן שלו, אבל זה מחיר שצריך לשלם, וזה מאוד חסר לי".

 

במהלך הראיון איקה לא אוכלת שוקולד להנאתה. אם צריך, היא טועמת כדי לחוות דעה, אבל לא יותר מזה. נאוה הסטאז'רית מביאה לה בורקיטס מבית קפה סמוך, ומניחה מאפים מתוקים על השולחן לפנינו. איקה מפטירה מולם אנחת שעמום: 'תביאי לי את המלוח'.

 

את עובדת כאן לבד למעט סטאז'ריות, את לא מרגישה בדידות לפעמים?
"לעסק קטן יש שלד ברור, ואני יושבת על ההגדרה שלו: בן אדם אחד שעושה את הכל. אני חושבת שהחוכמה זה להכניס את האנשים הנכונים. עשיתי את הכל סולו, כמו אם חד הורית. העסק הזה צריך עוד מחשבה, עוד פרספקטיבה, עוד ידיים. אני רוצה שהשוקולטיירים שיכנסו לפה יניעו אותי ליצירתיות, ויקבלו עליה קרדיט. מכל הסטאז'רים שלי אני לומדת. אני אומרת להם: תפתחו המתכונים ותבינו, כי מזה תלמדו, ואני לומדת מהם בחזרה. ואלו הדברים שיוצרים סינרגיה".

 

אם את מפחדת – זה בסדר
תני טיפ ליזמיות שעושות את המעבר בין להיות שכירות לבין עצמאיות.
"אני יזמית כי באתי מבית כזה, שדחף אותנו קדימה. אני חלמתי ואימא שלי הרימה. גדלנו בבית שאמר "אפשר הכל".

 

"צריך המון סבלנות, וצריך לעשות את הדברים לפי הספר. לא תמיד רואים את ההיגיון, אבל יש היגיון בצורת העבודה הזאת. צריך להבין שבשורה התחתונה עובדים נורא קשה, ועל כמה דברים במקביל: עובדים על המיתוג, והמוצר והחשבון, והכל ביחד.

 

"צריך המון סבלנות והמון פתיחות ובעיקר לעשות הכל ממקום טוב. כל ספק שמגיע תמיד יקבל שוקולד. אפשר לעשות דברים בטוב. בסבלנות וחיוך. זה מחזיר את ההשקעה. ואם את מפחדת, זה בסדר, זה חלק מהתהליך".

 

שוקולטרי – חנות השוקולד של איקה, יד חרוצים 11 תל אביב, 03-6880440

לאתר של שוקולד איקה

____________________________________

הכנסי לפורום נשים ועסקים של Onlife

תגובות (0)
הוסף תגובה