למה אני לא מתכוונת לצפות ב"אלנבי"

המפגש הראשון והאחרון שלי עם גדי טאוב, שעל ספרו, אלנבי, מבוססת סדרה בעלת אותו שם, שעלתה לאוויר בשבוע שעבר, היה בינואר 2010. נפגשנו בישיבת הוועדה נגד סחר בנשים, לשם הגיע טאוב מלווה בשתי זונות "מאושרות" שתידרך בהתמדה, על מנת להסביר לוועדה מדוע הוא מתנגד לחוק להפללת הלקוח.

 

עוד ב – Onlife:

הגבר שמתדרך את הזונות

כך תיארתי את החוויה האישית שלי מהמפגש: "תמונה אחת שווה אלף מילים, ולי רצות בראש שתיים: אחת, של שתי הנשים יושבות לשולחן הוועדה לצד הגבר שהביא לכאורה להזמנתן לדיון. שניה, בתום הדיון, כשיצאו לסיגריה: הגבר עומד ומדבר תוך נפנוף הידיים לנשים (שבאו להתנגד לחוק, כזונות השמחות בעיסוקן), שיושבות מולו על חומה נמוכה בחצר הכנסת ומקשיבות לו.בזווית של 45 מעלות ממנו, קצת מאחוריו, ניצבת המשפטנית המייעצת ללובי נגד החוק …… איזו אסוציאציה זה עורר בי? הייתי בימי חיי באלפיי תדריכים מקצועיים, פוליטיים, חברתיים, לוביסטיים. ככה נראה בהם הס?ט?ינ?ג: המתדרך, המתודרכות והיועצ/ת המקצועי/ת".

מה שנזהרתי מפניו אז משום מה ולא כתבתי, הוא תיעוד התחושה האישית הקשה שלי למראה גבר שמתדרך שתי זונות לקידום החלטה, שתשמש למעשה באופן נרחב למדי נגד עצמן ונגד נשים בכלל – עלתה בי תחושת סרסור עזה, תחושה של דה ז'ה וו חברתי-מגדרי.

השימוש הזה בזונות להנצחת הזנות, מייצר מראית עין של אידיאליזציה של המקצוע. ככה לא יקלקלו לו את החגיגה, והוא יוכל להמשיך לעשות את מה שגברים עושים מזה עידן ועידנים, את מה שגברים הפכו ל"נורמה" ול"בחירה חופשית של נשים" כדי לאפשר לעצמם להמשיך במעשי האינוס ההמוניים הללו מבלי שזה ייגע בנשמתם, במצפונם או יעמוד בסתירה לתפיסת זכויות האדם שלהם.

ספר שמקדם סחר בנשים ובגופן

בהמשכה של אותה שנה העליתי פוסט נוסף שמסקר את שעורי המוות החריגים אצל זונות ופוסט אורח של עו"ד רוני אלוני סדובניק על סוגיית הבחירה. בספרו של גדי טאוב עיינתי באחת מחנויות הספרים בזמנו. לא רכשתי אותו.

למה? 1. אין לי כוונה לתרום ולו שקל אחד לכיסו של מי שמקדם סחר בנשים וגופן. 2. הספר עורר בי בעיקר קבס עמוק וצער. צער על המיזוגניה השורשית הזו, שנאת הנשים התרבותית הזו, שגורמת לאדם לקהות עצומה כל כך באשר להפרת זכויות האדם הבסיסיות ביותר של נשים והפיכת חפץ למימוש גחמותיהם המיניות הנרקיסיסטיות של גברים.

הספר גם עורר בי צער על כל הנשים שקראו את הספר בשקיקה מבלי להבין שלנשים בחברה בה שנאת נשים היא חלק מה- DNA התרבותי, יש שתי ברירות מחדל: אימהות או זנות. נעשה בנו שימוש לצרכי הרחבת המעגל הלאומי (בכל הלאומים ללא יוצא מן הכלל), תחת האיום של האלטרנטיבה – מופקרות, זנות, פריצות, נתונות לכל משתמש. כשאני נכנסת לארגונים ציבוריים ועסקיים על מנת לסייע לנשים לקדם את עצמם, המתח הבסיסי שאני מתמודדת אתו כמאמנת היא בין שני האיומים הקיומיים הללו – המדונה או הזונה, האמא הטובה או המופקרת. יש הרבה שמות ומילות תואר לקונפליקט הזה, ואף מילה על תפקידם של גדי טאוב ודומיו בהנצחתו.

החשפנית המאושרת. מתוך "אלנבי". צילום: יח"צ

הקמפיין הפמיניסטי למען הסדרה "אלנבי"

כן, אני יודעת שהזונות של גדי טאוב אינן "זונות קלאסיות". הפסאדה חוגגת – הן הרי "חשפניות". ובכן, זהו אחד השקרים החברתיים המתועבים מכולם. הזנות היא מדרון חלקלק: היום זה רק כשצריך, מחר אין ברירה, היום אני בוחרת, ומאותו רגע זה בחור אותי, היום רק יסתכלו – מחר יגעו, מחרתיים יחדרו. המדרון החלקלק של ההחפצה, המסחור והשימוש בנשים וגופן. כדאי לגלוש קצת לאתר מכון תודעה כדי ללמוד יותר על המסלול הידוע מראש הזה. לפחות שתדעו במה מדובר.

אחד הדברים שהעציבו אותי אף יותר לאחרונה, היה הקידום המאסיבי שהסדרה אלנבי זכתה לו, דווקא מהסביבה הפמיניסטית. עשרות "פריימים" וציטוטים מהסדרה שטפו את הפיד שלי בפייסבוק. טאוב תמרן לא רק את הזירה החברתית על מנת להנציח אותה, הוא הבין שזעמן הקדוש של הפמיניסטיות הוא מקדם השיווק הכי טוב שלו לרעיון העיוועים של להפוך סחר בנשים וגופן ואונס תרבותי ופיזי לרייטינג ו"בונטון" תרבותי. כל אחת שהעלתה תמונה או דיברה עליו ברשות הרבים – עזרה לו. הפסקה הזו היא פוסט מורטום על הקמפיין הפמיניסטי למען הסדרה "אלנבי", ואני מקווה שנלמד ממנו משהו. אולי מה לא לעשות.

למען הגילוי הנאות, אני מאד בעד קמפיינים נגטיביים, כשהם מתוכננים היטב ולמען מטרות ראויות.

מה כן? הנה מה רשמתי לעצמי באופן אישי לעשות: לא לרכוש את הספר, לא לדבר עליו, לא לקדם שום דבר מהסדרה גם לא במאית עין של התנגדות לה, לא לצפות בסדרה, להסביר לאחרות ואחרים למה אני עושה מה שעושה. חרגתי פעם אחת ויחידה מהכלל הזה, כדי לבטא את הכאב, מעצם קיומה של שנאה גדולה כל כך לנשים כבני אדם.