אורית גורן – עשיתי למען החברה ויצאתי נשכרת

אני רוצה לספר לכם בכמה מילים על המאבק שעשיתי. אני רוצה לספר לכם עליו, בגלל שבהתחלה חשבתי בהתחלה שאני מתחילה אותו בשבילי, אבל איכשהו, לאורך הדרך, התעוררה סוג של תובנה שאני נמצאת בשליחות.

 

עוד ב Onlife:

 

להסתכל אחורה ולדעת שעשיתי משהו למען החברה

לא שלא יצאתי נשכרת מהמאבק הזה, למרות שלא קיבלתי עליו כסף. כולם ישר שואלים אותי "אז מה יצא לך מזה? כמה כסף קיבלת?".  אבל מי שחושב שהתמורה בחיים היא כסף – טועה. בחיים שלנו יש רק שני תאריכים חשובים – כשאנחנו נולדים וכשאנחנו מתים. והשאלה הגדולה היא מה אנחנו עושים באמצע.

 

באיזשהו שלב בחיים התחלתי לחשוש קצת ממה שקראתי לו "מבחן המראה של גיל 60" (למרות שעכשיו אולי זה כבר 70 או 80). אבל אני מדברת על המקום של להסתכל אחורה ולשאול מה עשיתי עם החיים שלי, מעבר ל"להתפרנס, לחיות, להעביר את היום, ללדת ילדים". וברגע שהעניין הזה, שמיד אני אספר עליו, נגמר – ידעתי שאני יכולה למות בשקט. כי אני סיפקתי איזשהו ערך גם לחיים שלי, וגם לחברה שאני חיה בה. שזה הרבה יותר חשוב. כי החברה מורכבת מהמון "אני"-ים.

 

כי מהיום, בכל פעם שמישהי תופלה במקום העבודה שלה, ועורך הדין שלה יכין את כתב התביעה שלו, יגידו "כמו שהיה בתקדים של אורית גורן מ – 2012". זה תמיד יהיה החותם. אני מרגישה שעשיתי את שלי למען החברה, וגם יצאתי נשכרת בשביל עצמי.

 

אני אביא את הקייס, אתם תביאו ייצוג, וביחד ננצח

ב – 1997 עבדתי ברשת הום סנטר, מכרתי כלי עבודה. עבד איתי עוד בחור באותה העבודה, ויום אחד גיליתי שהוא מרוויח הרבה יותר ממני. אני הרווחתי 3,500 שקל, הוא הרוויח 5,000. כתבתי מכתב לממונים עלי וביקשתי לדון בשכרי. אף אחד לא ענה לי. כתבתי מכתב נוסף, וגם הוא נותר ללא מענה. ואז פניתי לנעמ"ת, ויצאתי לדרך שחשבתי שאני אשיג בה צדק. פרטי לגמרי, בקטנה.

 

באתי למשרדים של נעמ"ת ואמרתי להם "אני מוכנה להביא את הקייס, אני מבקשת שאתם תביאו את הייצוג המשפטי, וביחד ננצח". יצאנו לדרך הזאת. באותה ערכאה, בבית הדין האזורי לעבודה, היינו שבע שנים , נעמ"ת ואני.

 

ככל שהעמקתי בעניין הבנתי שהתיק שלי הוא מאד מאד משמעותי. היום משפטנים אומרים שהוא התיק הכי חשוב בתחום אפליית נשים בשכר, מאז קום המדינה. בגלל שהניסוח של החוק והמקרה שלי הם בדיוק אחד לאחד. כלומר, לא קשה להוכיח את הנתונים הבסיסיים כדי לדון אם בכלל יש כאן אפליה. לא שזה היה כזה פשוט. זה לא היה כל כך קל וזה לקח כמעט 15 שנה.

 

הום סנטר לא הסכימו להיקרא גוף מפלה

את התביעה בערכאה הראשונה סיימנו בניצחון, עם תקדים משפטי: השופט קבע שהאחריות לשיוויון בשכר מוטלת על כתפי המעסיק. מסתבר שזה לא היה ברור עד אז. כי הום סנטר אמרו: "היה שאלון למועמד, היא מילאה 3500. נתנו לה מה שהיא רוצה, מה לא בסדר בזה? למה אנחנו נחשבים מפלים?". והתשובה היא: כי זה לא עובד ככה. אתם נתתם 3,500 כי היה לכם נוח. הלא אם היא הייתי מבקשת 10,000 בוודאי לא הייתם נותנים.

 

ניצחנו, קיבלתי הפרשי שכר, ואיזשהו סכום פיצויים על אפליה. אבל הום סנטר עירערו, הם לא יכלו לשאת את המחשבה הזאת שהם נקראו גוף מפלה.

 

העבודה האמיתית מתחילה עכשיו

הגענו לערכאה שנייה, ובה הפסדנו. שאלות משפטיות סבוכות (אני די שולטת בהן, אבל עזבו, זה מורכב). והגענו לערכאה שלישית. שדולת הנשים, גוף מבורך, הצטרפו גם הן לעתירה, וביחד עם עוד גוף ממשלתי, הגשנו אותה. חשוב לציין שכמו שאני לא קיבלתי כסף – כל מי שייצג אותי, לאורך כל הדרך, לא קיבל על זה אגורה. הגברת דורית ביניש, ממש רגע לפני שהלכה הביתה, נתנה את הפסיקה ההיסטורית שלה, שמשמעותה, בקיצור רב, היא שלנשים יהיה הרבה הרבה יותר קל לתבוע על אפליה.

 

מאז אנחנו יוצאים לדרך חדשה. גם כקהילת נשים, אבל הרבה יותר כחברה. הסיבה שאני כאן היא שרק עכשיו מתחילה העבודה האמיתית. אני מבקשת מכן: לכו, בדקו איך, מה, כמה ולמה מרוויחים אחרים. בדקו האם יש לזה הצדקה. ואם לא – אל תוותרו, כי זה שווה כל רגע. גם אם זה לוקח 15 שנה וגם אם זה ייקח יותר.

 

האזינו לנאום המלא של אורית גורן באירוע הייד פארק נשים של Onlife:

 

 

________________________________________________________

עוד לא הצטרפת לפורום נשים ועסקים של Onlife? הכנסי לפורום ופתחי אתר עסקי משלך בחינם

תגובות (0)
הוסף תגובה