סקר Onlife: מהו האיבר שנשים הכי שונאות בגוף

בסקר גולשות Onlife שנערך במהלך חודש אוגוסט 2012 נשאלו הגולשות מספר שאלות לגבי החלקים האהובים והשנואים בגופן, לגבי יחסן לניתוחים פלסטיים ועד כמה המראה החיצוני משפיע על מצב רוחן באותו הרגע, או היום. את התוצאות מנתחת עידית שני-אדום, פסיכולוגית, מנחת קבוצות ומדריכת אנשי מקצוע בטיפול בנשים ונערות

 

 

1. יואו, איזה בטן יש לי

68% מהנשים שהשתתפו בסקר ציינו שהבטן שלהן היא החלק הבעייתי ביותר בגופן. בהפרש ניכר מהבטן נמצאים הירכיים, עם 11% והישבן עם 10%.

 

שני-אדום מסבירה שאין פלא שהבטן מככבת בראש רשימת האיברים השנואים על נשים. יותר מכך, גם המקום השני והשלישי, היו ידועים מראש, לפי שני-אדום. המשולש הגופני הזה, בטן, תחת וירכיים, הוא המקום הביולוגי לצבירת שומן אצל נשים. מבחינה אנטומית, שם נשים צוברות את מירב השומן שלהן, ו"כידוע לכל, אין אויב גדול יותר משומן עבור נשים, שהפנימו במשך שנים את היחס החברתי השלילי לכל מימד גופני שחורג מנורמת הרזון הקשוחה", היא אומרת.

היחס של נשים לבטן מורכב וטעון גם משמעויות שליליות. הביטוי הנפוץ "הבטן הריקה" מדגים נקודה פגיעה שיש להגן עליה, אך אולי נדרש גם להסתיר אותה. הבטן היא מקור לתחושת רעב, שם נמצאת הקיבה שלנו, ותחושת רעב היא תחושת מצוקה, במיוחד עבור נשים. התחושה הזו מסמלת אצל נשים את היחס האמביוולנטי שלנו למזון. מחד, מדובר בדחף שצריך להשביע, ומנגד יש תחושות שליליות רבות כש"מכניסים משהו לפה". פעולת האכילה, אומרת שני אדום, יוצרת אצל נשים קונפליקט גדול – וקבוע.

סיבה נוספת לתחושת ה"שנאה" לבטן, נובעת מהיותה מייצגת את הפגיעות שלנו כנשים – ההריון. "כשאנחנו עם תינוק בבטן, אנחנו חשות יותר פגיעות " מסבירה שני אדום, "יש לנו שם עוד מישהו שאנחנו צריכות לשמור עליו, להגן עליו. היכולת הפיזית שלנו משתנה, לכל אחת יש את פרק הזמן שלוקח לה למקם את עצמה במרחב החדש ולהסתגל לתנועות הגוף החדשות. הפגיעות מוגברת באזור הבטן ונשים מגיבות לחוויה הזו דרך תיעוב של הבטן".

 

 

2. האיבר האהוב ביותר: העיניים

 

35% מהנשאלות ענו כי האיבר האהוב עליהן הוא העיניים. במקום שני, עם 15% נמצאות השפתיים. ובמקום השלישי, עם 12% נמצא החזה

 

שני-אדום מסבירה כי הבחירה בעיניים בתור האיבר האהוב ביותר עשויה לנבוע מכך שהעיניים מייצגות תקשורת, את היכולת להסתכל על הזולת, ליצור קשר עין. "זה משהו שנשים אוהבות בעצמן לא בהכרח בגלל המראה החיצוני. הן חושבות על העיניים כמשמדות לפונקציה תקשורתית, תכונה מוערכת ורצויה אצל נשים", היא אומרת.

 

לפי שני-אדום, ייתכן גם שהנשים שענו על השאלה, חשבו בינן לבין עצמן מה בהן נראה אסתטי למסתכלים עליהן מבחוץ. זו גם הסיבה שהשפתיים והחזה מככבים במקום השני והשלישי, ההתייחסות לאיברים האהובים היא בצורה בה הם נראים עבור אחרים. ואנחנו אומרות – מה האיבר עליו גברים תמיד מסתכלים קודם? בדיוק.

 

 

הבחירה בשפתיים, על פי שני אדום, נובעת מאותו מקום של היכולת לתקשר עם אחרים, אבל בשפתיים יש משהו יותר חושני, שמוביל לאיבר השלישי, שהנשאלות בחרו כאהוב ביותר, והוא החזה. החזה הוא סממן נשי. ונשים, כמו גברים, מתייחסות לעצמן כאובייקט. כלומר, הן מאמצות נקודת מבט חיצונית על עצמן, הן הופכות להיות מושא למבט, אפילו שלהן. הן הפכו להיות "מישהי שמביטים עליה".

 

בנוסף, טוענת שני-אדום כי גם הבחירה הברורה לכאורה, בעיניים כאיבר אהוב, היא לא פשטנית כמו שהיה נדמה, מאחר שנשים לעיתים מתקשות להתייחס לתפיסה העצמית שלהן כסובייקט מבפנים. כלומר, אפשר לחשוב שנשים אומרות שהן אוהבות את העיניים שלהן כי הן עוזרות להן לראות את העולם, לחוות את העולם ולהיות עדות ליופי ואסתטיקה, אבל באותה מידה אולי הן מתייחסות לעצמן כמושא למבט חיצוני.

 

 

4. ניתוחים פלסטיים? בכיף

 

56% מהנשים שהשתתפו בסקר לא מוצאות עניין בניתוחים פלסטיים, אבל מאמינות בזכותה של כל אישה לעשות כרצונה. 33% מהנשים היו בעד ניתוחים פלסטיים ואף ראו את עצמן עוברות אחד בעתיד. כלומר, 90% מהנשאלות בסקר הביעו דעה חיובית ומפרגנת לגבי ניתוחים פלסטיים.

 

שני-אדום: "תוצאות הסקר אמביוולנטיות. מחד, ניתן להכריז בפה מלא – הפמיניזם הצליח. כחברה, אנחנו מכירים בכך שלנשים יש את הזכות לבחור במה שטוב להן. מנגד, האבסורד הוא שהן בוחרות במה שהחברה מצפה מהן. ופה הפרדוקס – את יכולה לתקן את מה שאת רוצה בגוף שלך, אבל לא את מחליטה מה צריך לתקן, הנורמות החברתיות קובעות מה "נכון" ומה כדאי".

 

הלגיטימציה החברתית לניתוחים פלסטיים, בשילוב עם מסעות הפרסום המסיביים, מציינת שני-אדום, הופכים אותם לרווחיים ונגישים יותר מאי פעם. החוויה כולה הופכת להיות יותר זמינה לכל סוגי הנשים, ומקצרת בכך את הדרך להכרה חברתית. "אם פעם נשים נאלצו ללמוד לאהוב את עצמן כמו שהן" היא מסבירה, "את החזה שצונח אחרי גיל 45, את הקמטים שמתווספים לפנים, את האף הנשרי – הרי שהיום יש לחץ חברתי לפתור קשיים בתיקון קוסמטי חיצוני במקום בעבודה פנימית. ה'עבודה' העצמית נתפסת כטירחה הרבה יותר גדולה ואיטית, והתוצאות לא תמיד משתלמות. שלא כמו בניתוח, שמביא תוצאות ברורות וקבלה מיידית של הסביבה".

 

תחשבו על זה, אם בעבר נערה שעשתה ניתוח אף שמרה על דיסרקטיות מחמת הבושה, ונשים הכחישו מתיחות עור והרמות חזה, הרי שהיום הופכים את הניתוחים הפלסטיים לחגיגה, למסיבות בוטוקס ולעיטורים של כבוד. 

 

"דווקא אלו שבוחרות שלא להצטרף למוסכמות – זו שלא מוכנה לעשות דיאטה, וזו שלא צובעת את שיערה המלבין, הן יוצאות הדופן ונחשבות לחריגות", היא אומרת. "והאמת? אף אישה לא יכולה להודות בפני עצמה בכנות שהיא עוברת ניתוחים פלסטיים כי היא נהנית מזה פיזית, כלומר הגוף שלה מפיק מזה הנאה. נשים יכולות לומר כי הן עושות ניתוחים פלסטיים עבור עצמן ולא עבור בן הזוג או החברה שסביבה, אבל זה רק אומר שהאישה שופטת את עצמה לפי המראה שלה בלבד, ולא לפי תחושות הגוף. זה אגב, החלק העצוב במצב אליו הגענו".

 

 

4. איך אני נראית היום? זוועה

כ-90 אחוז מהנשים הנשאלות הודו שהמראה החיצוני משפיע עד משפיע מאוד על מצב רוחן. 52% ציינו שהמראה החיצוני משפיע מאוד, ו-38% אחוזים נוספים ציינו כי הוא משפיע. 2 אחוז בלבד ציינו שלמראה החיצוני אין שום השפעה על מצב רוחן.

 

נשים רבות מנוהלות על – ידי המראה החיצוני שלהן, כשהן מרגישות שהן נראות טוב – הן על גג העולם, ואם הן לא נראות טוב מספיק, התחושה יכולה להתדרדר אפילו לדיכאון של ממש.

 

ראש ובראשונה, יופי ורזון מקושרים להצלחה. המחשבה 'אם אני לא רזה מספיק ולא יפה מספיק, אין לי סיכוי להצליח' עוברת בראשן של נשים רבות, גם אם לא בצורתה המילולית ביותר וכאשר כל כך הרבה מוטל על המראה החיצוני, אין פלא שהחשיבות שמייחסים לו היא רבה כל כך.

 

 

לפי שני-אדום, האבחנה המגדרית בין נשים וגברים מצביעה על מה כל אחד מהמינים מתוגמל: גברים מתוגמלים על סטטוס, הצלחה וכסף, נשים – על מראה. לא נדיר לשמוע "אבא מצליח, אמא רזה". אלו המסרים איתם אנחנו גדלים ועל ברכיהם חונכנו. מה הפלא שהטמענו אותם בחיינו ולפיהם אנחנו שופטים ומעריכים את עצמנו?

 

התפיסה המגדרית הזו, שנשים מוערכות על בסיס המראה שלהן בלבד, מתחילה מרגע הלידה. גברים מוערכים על תפקוד, מתוגמלים על ביצועים והישגים, ונשים – על מראה. וגם על יחס לזולת, נחמה פורתא. 

 

"אנחנו מפנימות את היחס הזה ומתייחסות לעצמנו כאל אובייקט עבור אחרים, וכך, כששואלים שאלה כמו איזה איבר אנחנו הכי אוהבות בגוף שלנו, אנחנו לא מתייחסות לתחושה הסנסומוטורית שלנו, כלומר, איך אנחנו באמת מרגישות את האיבר, אלא איך אנשים תופסים אותו. אם נשים היו עונות לשאלות הסקר לפי תחושותיהן הסנסומוטוריות – הן היו תופסות את הבטן כאיבר האהוב ביותר – שם אנחנו מגדלות ילדים ומשם מגיעה תחושת השובע האהובה", היא אומרת.

 

 

ועוד נקודה למחשבה:

שני-אדום הסבה את תשומת לב עורכי הסקר, כי אפילו בניסוח השאלות של הסקר של Onlife, ביקשנו מנשים לדרג את איבריהן כאהובים ושנואים. חלק מהאובייקטיפיקציה של החברה היא בהתייחסות לאיברים בודדים ולא ל"עצמי" גלובלי.

 

אפילו אנחנו, הנשים, חוטאות בהפיכת ה"עצמי" למבט חיצוני, ויש משהו בפירוק לגורמים של הגוף השלם שלנו, לאיבר אחר איבר, ששולל את המהות האנושית שלנו. מקומם יותר לחשוב שהתפיסה הפרגמטית הזו, של פיצול לחלקים, היא ייחודית ביחס לנשים. כאמור, גם של נשים לעצמן ולאחרות, אבל אף אחד לא מתייחס כך לגבר. אף אחד לא מפריד את הגבר לסך חלקיו. 

תגובות (0)
הוסף תגובה