איך הפכנו עומס בעבודה לסמל סטטוס

"גם לרכבת לוקח זמן לעצור", אמר לי בן זוגי המקסים כשישבתי מול היומן, והפתקים הקטנים והוורודים מלאי המטלות הסתכלו עלי, ואני הרגשתי מוצפת, למרות שניסיתי להאט ולעצור ולהוריד מטלות. זה לוקח זמן. לוקח זמן להיות מודעת למה שקורה פה בכלל, להבין מה מתאים לי ומה לא. להצליח לעצור ולהתבונן, ואז גם לעשות מעשה. אני עוד בשלב של ה"להסתכל", לנסות להבין. למה אני נהנית להגיד בגאווה "אני? אני עובדת בשלוש עבודות"? ואם אפשר, אני גם מוסיפה עוד כמה דברים שמראים עד כמה אני עמוסה. כי בכל זאת, אני אישה עסוקה, אתם יודעים.

 

עוד ב Onlife:

 

להיות עסוקה זה לא מספיק, צריך שכולם יראו את זה

אבל כאן זה לא מסתיים. הרי לעשות ולהיות עסוקה זה מאוד נעים, אבל תחושת החשיבות האדירה הזאת נוספת רק כשאומרים את זה לאחרים, כשזה מגיע למקום בולט, נוכח. "מה, היא? לא, היא עסוקה. עמוסה". זה הפך לסמל סטטוס, הקטע הזה של להיות עסוקה. פעם היו משווים למי יש יותר כסף בארנק, היום משווים למי יש יותר פתקי מטלות ביומן, למי יש יותר מיילים שלא נקראו במחשב, למי יש יותר שעות שהוא אוכל מול המחשב. לשלוח מייל מהעבודה במשרד הכי מאוחר שאפשר, שכולם יראו שמדי פעם אני גם עובדת מהבית בשישי. בשבת, אצל ההורים, לוודא שכולם רואים שהלכתי לישון מוקדם "כי הייתי גמורה, ואיזה שבוע עבר עלי". במילים אחרות – כולם ראו כמה אני עסוקה?

 

לא מוצאים ריגוש בעשייה אז סופרים שעות

הניראות הזו באה למלא ריקנות בסיסית שהאנושות חווה. בעבר ניסינו למלא את הריקנות באמצעות תרבות הצריכה. אני מוצלחת: יש לי מוצרים בבית, יש לי בגדים מיוחדים. יש לי כסף, והחלטתי להוציא אותו על דברים. כולם ראו? כולם עכשיו יודעים שאני מוצלחת. עם השנים התפתחה ההבנה שאנחנו צריכים לעבוד יותר כדי להרוויח יותר כדי לקנות יותר. ואז לעבוד יותר. אבל היום זה כבר לא שם: לכולם יש רכב, לכולם יש סמארטפון וטאבלט, כולם נוסעים לחו"ל. אז שידרגנו את תרבות הצריכה, והעברנו את הפוקוס מניראות של צריכה לניראות של עשייה.

 

אנחנו חיים בעולם יצרני. אדם נמדד על פי כמות היצרנות שלו, לא על פי איכות השירים שכתב, או על פי סוג היחסים שיש לו עם הסובבים אותו. מה שחשוב זה כמות: כמה ציורים הוא צייר, וכמה חברים כתבו לו על הקיר בפייסבוק ביום הולדת.

 

אנחנו עובדים בעבודות שמייצרות דברים כדי שאחרים יקנו. כולנו, כל הזמן. אבל אנחנו כבר לא מקבלים ריגוש מהיצירה עצמה, היצירה לא באה עם תחושת עשייה. אז אנחנו סופרים שעות. וגם השעות כבר לא מרגשות, אז אנחנו מתחילים להתקדם לרוחב: עובדים במקביל, לומדים במקביל, עושים ילדים במקביל. אנחנו נושמים במקביל. טוב, לנשום במקביל אנחנו לא באמת מצליחים.

 

האינטנסיביות באה כדי למלא חלל, למלא ריקנות. אם אין זמן לנשום, הרי שאין זמן לחשוב. במקום "אני חושב משמע אני קיים", הפכנו ל"אני עושה משמע אני קיים". אני עושה תמיד. האינטנסיביות מגדירה אותי, היא נותנת לי משמעות. היא מי שאני. אני ישנה פחות,  אני ערה יותר, אני עובדת יותר. אני אדם עסוק שיש לו המון מה לעשות. אני חשובה, אני עמוסה, צריכים אותי. אבל אם לומר את האמת, אני בעצם במרדף אחרי כלום.

 

להפוך את החיים עצמם לסמל סטטוס

החגים מתקרבים. אלה ימים לחשבון נפש. לבחון האם החגים שלנו הם חופש, או זמן שבו אנחנו ממלאים את החלל באינטנסיביות של עשייה כדי לשמור על הסטטוס. הרי חופש יכול להיות זמן שבו אין עבודה, אין עשייה. זמן שבו הפרגון ותחושת הערך מגיעה מהבית. אין את תלוש השכר, אין את הבוס בישיבה ארוכה, אין כרטיס שמעבירים בסיום יום. יש את הבת שלי, את הכלב שלי, את בן הזוג שלי. יש כשכוש בזנב, יש חיוך ענק, יש חיבוק.

 

אם עד היום חיפשתי הערכה, ציונים ועשייה בעבודה, אולי כדאי להפוך דווקא את הדברים הקטנים האלה לסמל סטטוס, להפוך את החיים כמו שהם לסמל סטטוס. להציג גבולות בעבודה, להגיע הביתה בשעה נורמלית. לקרוא איזה ספר או אפילו סתם לנשום מול הטלוויזיה. להיות קצת עם המשפחה או עם החברים לא הופך אותי לחשובה פחות. אולי אפילו יותר.

 

לאתר של איליל קומיי-דרור

תגובות (0)
הוסף תגובה