תפסיקו להוציא אלפי שקלים על ארוחת ראש השנה

כולנו יודעים איך זה ייגמר. השעה 22:00, שנת תשע"ג כבר מתמקמת בכורסה, והצרבת מתחילה לטפס במעלה הגרון. "אכלתי יותר מדי", תלחש דודה שרועה על מפת שולחן מוכתמת מיין. "בחג הבא", יבטיח אבא, "לא נגזים כל כך עם כל התוספות". אבל שנת תשע"ד, אם לעשות ספוילר קטן, לא תביא איתה שינוי משמעותי. חגי תשרי, וראש השנה נושא את הדגל, מביאים איתם זלילה המונית ומופרזת.

 

עוד ב Onlife:

 

לא שחיפשתי סיבות להתעצבן בהן בחודש אלול, אבל כשהצצתי באחד העיתונים השבוע, עצרתי לרפרף על הכותרות בעמוד שמטרתו עידוד התרומות לנזקקים לקראת ערב החג. מילים מודגשות וגדולות גופן קראו "אין לי כסף לארח 16 איש לארוחת החג!" וניסו לגרום לנו לחוש רחמים.  אבל במקרה שכזה, הרחמים הם ממני והלאה, והמחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה "אין לכם כסף לארח 16 איש לארוחת החג? אז תארחו פחות".

 

המנה שאפשר לוותר עליה: אגו

 

אבל בתוך עמי אני חיה, ואני יודעת כמה מהר מתאספים להם עשרות אנשים לשולחן אחד. מספיקים שני דודים, ועוד איזה אחיין או שניים, ואתם כבר מעל עשרה אנשים, גם אם לא בורכתם במשפחה מרובה. גם לזה יש פתרון – אבל הוא דורש לוותר על המנה העיקרית שמוגשת מזה שנים בארוחות החגים היהודיים: האגו.

 

כשמארחים כמות גדולה של אנשים, ואני מגיעה ממורשת אירוח ארוכה, מקובל במשפחתנו לבקש מהאורחים להכין חלק מהאוכל. אבל המזון שמביאים איתם האורחים בדרך כלל מתמצה בסלטים ועוגות. לעתים רחוקות תביא הדודה המומחית את הכבד קצוץ שלה, אבל עיקר הנטל נופל תמיד על המארחים. אני קוראת לשוויון בנטל: ותרו על הרצון להיות מארחי העשור, וחלקו את מנות האוכל באמת בין כל אותם אנשים שבאים. אין שום סיבה שבעולם שמארח יצטרך להוציא אלפי שקלים על ערב אחד.

 

אבל הצעד השני הוא קיצוני הרבה יותר, ואני לא מאמינה שמי מקוראיי באמת יפעל לפיו, גם אם הוא שרוי במצוקה כלכלית, ובינינו, מי לא במצוקה כלכלית.

 

שכחנו שלראש השנה יש ערך לא תזונתי

 

לא צריך לאכול כל כך הרבה כדי לקבל את השנה החדשה. זה נשמע מוזר, נכון, אנחנו רגילים שכל מה שמעסיק אותנו בערב חג הוא האוכל, אבל באמת שלא צריך גם עוף וגם צלי, וגם אורז, וגם תפוחי אדמה, וגם מרק עם קרעפלך, וגם געפילטע פיש, וגם סלט ירקות, וגם סלט מיונז, וגם סלט חסה וגם שניצלים, וגם מנה ניסיונית שהחלטנו לבשל אבל לא בטוח שהיא תצא טעים, אז נחמם גם אפונה. ולקינוח לא צריך גם סלט פירות, וגם קומפוט, וגם עוגת דבש, וגם עוגת שוקולד, כי אף אחד לא באמת אוהב עוגות דבש.

 

באמת שלא צריך יותר ממנה אחת של עוף

 

מרוב עצים לא רואים את היער, ומרוב קלוריות הצער על הארוחה מונע מאיתנו ליהנות באמת. הארוחות האלה הן בזבוז כלכלי כל כך נוראי, שבימים כאלה זו פשוט חזירות. ואנחנו שוכחים את זה, כי לדבר בחגים על סמליות, ועל משמעות, ולשוחח עם הדודה על דברים אמיתיים זה רעיון גרוע מאוד – אבל לראש השנה יש ערך מעבר לערך התזונתי. כולנו חושבים לרגע כשהרחובות מתכסים בחג איך תיראה השנה החדשה שלנו. מה ניקח ומה נשאיר מאחור, ואיזה אנשים אנחנו רוצים להיות בשנה הבאה. ואלה מחשבות שנעלמות במחי כף פירה אחת, אבל הן המשמעות האמיתית של ראש השנה.

 

קשה לי לרחם על אנשים שאין להם כסף לארח 16 אנשים בערב החג, כשאני יודעת איך מתנהלים ערבי ראש השנה ב-99 אחוז מהמשפחות בישראל. גם לי, שמרוויחה מעל הממוצע, אין שום יכולת לארח 16 איש ולצאת בשלום. אני בטוחה שיש משפחות ששרויות במצוקה אמיתית, ובאמת לא יכולות להרשות לעצמן את השפע שרובנו מגזימים בו. אבל כל השאר מוציאים סכומי כסף בלתי הגיוניים רק בשביל שלא יגידו שהמארחים התקמצנו והציעו רק מנה עיקרית אחת ולא שלוש, למרות הסירים המלאים שנשארים אחר כך. אז זה הזמן לקחת את ההחלטה החשובה ביותר לשנה החדשה: הרפו מהצימעס, הניחו לחזרת ותפסיקו להוציא אלפי שקלים על מנות שאין בהן כל תוכן, נשנשו איזה פלח תפוח בדבש, ותקוו שהשנה יומתקו הגזירות הכלכליות.

תגובות (0)
הוסף תגובה