כבר לא מפחדת פחד מוות מהמוות: טור מרגש

היום אני מבינה. 40 ימי אשפוז. 40 יום ולילה. כמו מעמד הר סיני. קבלת התורה. היום אני מבינה. קיבלתי את התורה של איך לחיות עם הסרטן, ולא את הסרטן. לכן לא שוחררתי יום לפני או אחרי המספר הזה. בדיוק 40 יום ולילה ואז מצאתי עצמי בחזרה בביתי. כנראה שאמא צודקת, ושום דבר לא מקרי בחיים.

 

עוד ב-Onlife:

 

היום אני מבינה. בגיל 6, לפני 22 שנים, כתבתי את הסיפור הראשון שלי אי פעם. בגיל 6. הסיפור היה על גמל, ונקרא הגמל בסין. הוא מספר על גמל שהלך לסין בשביל לתקן את הדבשת שלו שהייתה מקולקלת. 22 שנים לאחר מכן, הייתי על מטוס לסין עם אבא, לשם קבלת טיפול משלים לסרטן. במקביל לרפואה הקונבנציונאלית. כנראה שאמא שוב צודקת, ובאמת שום דבר לא מקרי בחיים.

 

 

סרטן שד גרורתי הוא לא גזר דין מוות

 

היום אני מבינה. סרטן שד גרורתי הוא לא גזר דין מוות, אלא גזר דין חיים. רק אחרי שהסתכלתי לפחד בעיניים, הפסקתי לפחד מהחיים והתחלתי באמת לחיות וליהנות ממה שיש להם להציע. להיות נוכחת. להיות.

 

היום אני מבינה. לא כולם זוכים לראות את המחר. חלק מפנים את מקומם בעולם מוקדם מכפי שרצו. אחרים מסיימים את חייהם בשלב מאוחר יותר. הכמות היא החשובה? מתי הפסקנו לתת לאיכות החיים את מקומה כדבר המשמעותי ביותר? חיים ארוכים הם לא מילה נרדפת לחיים משמעותיים.

 

לא כולם מגשימים חלומות ילדות, מנצלים כל רגע, מתחילים את היום בידיעה שזה יכול להיות יומם האחרון, ועושים מה שמרגיש נכון. יש ציטוט שאיני זוכרת את מקורו, לפיו "כולנו מתים, אבל לא כולנו באמת חיים".

 

 

כולנו חיים – אבל לא כולנו קיימים

 

כולנו מתים, כולנו חיים, אבל לא כולנו קיימים. הקיום עצמו חזק יותר מכל דבר אחר – גם מהחיים, כי הוא אינסופי. החיים מתחילים ונגמרים בנקודת זמן: ניתן למדוד ולאמוד אותם. אבל הקיום שלנו, אינו מוגבל בזמן ובמקום. הוא פשוט שם. הוא אנחנו. מי שהיינו. מי שנהייה. מימוש הקיום, ומציאת מקומנו בעולם, הופכים את הכול יחד לחיים ברי חלוף, זמניים, שבסופו של יום נגמרים. נגמר פרק אחד בהם ומתחיל חדש. בינתיים אנחנו קיימים. שמחים. מעריכים. נהנים. תורמים. נתרמים. אוהבים. לומדים. מתפתחים. חושבים.

 

היום אני מבינה. הקיימות היא הכוח המניע, עצם ההוויה. הפריבילגיה לחוות ולהיות באמת קיים בעולם אינה ניתנת לכל אחד. כמו כל דבר בחיים, עובדים קשה בשביל זה: "לא זכיתי באור מן ההפקר, ולא בירושה מבית אבי" (ביאליק). צריך להבין את המהות, את הזכות שיש בלהיות קיימים במציאות ולהעריך אותה.

 

לא כולנו מנצלים את הרגע

 

היום אני מבינה. "אני חושב משמע אני קיים". כולנו מתים. כולנו חיים בדרך זו או אחרת. אנחנו מעבירים את חיינו, צוברים זיכרונות, אירועים, חיים. אבל לא כולנו קיימים. לא כולנו מנצלים את הרגע ונהנים ממה שיש. הייתה זו להקת קנזס ששרה: "I close my eyes, only for a moment but the moment is gone" .

 

הרגעים חולפים מהר. לעיתים מהר מדיי. מקווה שלא ניתן לרגעים הקטנים והגדולים בחיינו כאחד, לחלוף מבלי להרגיש אותם. להרגיש קיימים בתוכם. מקווה שניתן לרגע לחדור פנימה ולהציף אותנו. נרגיש. נהייה.

 

כבר לא מפחדת פחד מוות מהמוות, כבר לא מפחדת מהחיים. לא משנה מה יוליד יום, קיבלתי גזר דין חיים.

 

לתגובות/יצירת קשר: shiri.rahamim@gmail.com

תגובות (0)
הוסף תגובה