סרטן השד ואני

 לונדון, מרץ 2004, צומת רחובות סואנים, רעש סירנה מרחוק.

הכל מסתחרר. השמים קודרים אפילו יחסית ליום רגיל, עומדת לבד ושומעת רק את הלמות הלב. הכל כמו בסרט. רועש וסואן סביבי, אבל אני לא שומעת כלום.

פחד אדיר אוחז בי. יודעת שמשהו לא בסדר. מחליטה לטוס לארץ. נוחתת.

עדיין כמו בתוך בועה, לא מצליחה לשמוע מאומה, רק את הלמות הלב והפחד.

ואז, זה קורה.

"שלום נועה, בבקשה שבי. לצערי הבדיקות מראות שיש לך גוש סרטני. כן, סרטן השד".

שתיקה.

יש לך סרטן.

"לא יכול להיות. לי? לנועה? לא, לא, לא, זו ממש טעות". אני רוצה לצעוק.

זה לא יכול להיות. זו לא אני שחולה, לא יכול להיות. אם כבר, המחלה הנוראית הזו, אני היא זו שאמורה ללוות חברה, אחות, או כל אדם קרוב, ולא להיות החולה עצמה.

הכל נעצר, אין עבר, והתחושה הנוראית שאולי גם אין עתיד.

ומה עם הבנות שלי, מיה, קרן, שירי, מה איתן, מה יהיה איתן, איך אספר להן, מה אגיד.

מה אעשה? מה יהיה? אין לי אוויר, אלוהים.. אין לי אוויר.

 אני לא יכולה לבכות. הכל כמו מנותק ממני. נכנסת למצב של נהג אוטומטי. חייבת לתפקד.

 

רגע 'הבשורה', צרוב עמוק בתוך הנשמה וממנו יש רק אופציה אחת – להילחם בכל הכוח וברצון עז.

 הכעס

בתוך זמן קצר ביותר את הופכת להיות מומחית למצב, ועלייך להחליט החלטות, ניתוח, מי הרופא, איפה, בחירת האונקולוג, ומה קורה עם המשפחה, הילדות, הבעל. באותו זמן, גרתי בלונדון, אבל את הניתוח החלטתי לעבור בארץ, בהדסה עין כרם. את הטיפולים החלטתי לעבור בלונדון על פי הנחייתה של פרופ' פרץ מהדסה, ובתיאום עם רופאה אונקולוגית בלונדון. פרופ' פרץ החליטה על טיפולים אינטנסיביים קשים ביותר בגלל גילי הצעיר והעובדה שבלוטת לימפה אחת היתה נגועה, משמע, שהגידול פרץ את גבולותיו.

 

יש רגעים שאינני יכולה לשכוח. אותו יום שלפני הטיפול הכימי הראשון. פשוט לא הצלחתי להבין מדוע מתעקשים להפוך אותי לחולה חסרת אונים. הלוא את הגידול עצמו כבר הוציאו, ואפילו הדוח הפתולוגי אמר 'שהגבולות נקיים', משמע, לא נשארו תאים סרטניים בגוף. אם כך, אינני חולה יותר, אני בריאה, גם מרגישה בריאה. באותו יום, יצאתי לריצה, דבר שעשיתי כהרגל, אך הריצה הזו היתה טעונה, ארוכה ומלאה כעס.

 

הפגישה עם הפחד

כעסתי על הכל, על אלוהים, על העולם, על כל המחלות, על הגורל. רצתי ורצתי וככל שהגוף הותש כך יצא הכאב. ואז פגשתי בפחד. הפחד מהלא נודע. איש אינו יודע מה הם הטיפולים הכימותרפיים עד שהוא עובר אותם או מלווה איש קרוב, וגם אז זה לא אותו הדבר.

 

הפחד. מה יהיה? איך ארגיש? והכי מפחיד – מה יקרה לי כשאאבד את שערי. מי אהיה?

פחד איבוד השיער מקבל משמעות עצומה בשלב זה של ההתמודדות. לימים הבנתי, שזו הבעיה הקלה ביותר ואפילו חוויה מסוימת של התחדשות. לפתע, את פוגשת את עצמך במראה, שונה, ללא תחפושת, ללא מסגרת. ויש גם רגעים של הומור בעניין – אין שיער בכלל!!! בכל הגוף! חשבתי כמה נחמד יהיה, לכשיחזור השיער, אולי אוכל לבקש שיחזור באופן סלקטיבי בלבד.

  

לקבל את הרעל באהבה

והיום הראשון לטיפולים מגיע. וכל הלילה שלפניו, ניסיתי לדבר אל עצמי, ולבקש שאצליח להגיש את ידי ואת וורידי ולקבל את 'הרעל' באהבה ובהבנה שרק הרס כמעט מוחלט שאותם חומרים גורמים, רק זה יעזור לי לנצח את הסרטן. 

 

ילדותיי המקסימות היו אז מאד צעירות. מיה בת 9, קרן בת 7 ושירי, התינוקת שלי, היתה בת 5. החלטתי שלאורך כל הדרך אדבר איתן בכנות ובגובה העיניים. ישבתי והסברתי להן, מהי מחלת הסרטן. ציירנו תא גוף בריא ותא גוף חולה. שירי שאלה בתמימות האם יש לי סרטן שנכנס לי לגוף ומסתובב לו כך בחופשיות בתוכי. צחקנו. הסברנו. בכינו. וביחד, ממש ביחד עברנו את הקשה מכל.

 

כשהשיער החל לנשור, הזמנתי את חברתי הטובה, שהיא גם ספרית, ועשינו 'מסיבת גז'. כל ילדה בתורה, גילחה את ראשי, וצילמנו וצחקנו. כך שכשהקרחת כבר הפכה לעובדה, הבנות לא חששו מפניה ולא נרתעו, הלוא הן היו חלק ממנה, הן היו שותפות.

חברה במועדון אקסקלוסיבי

את הטיפולים עברתי בלונדון. הרגשתי כאילו הצטרפתי למועדון אקסקלוסיבי, Private Club, אשר ביקרתי בו אחת לשבועיים. זהו מועדון הטיפולים – חדר ברח' מפואר בלונדון – יושבים על 'ספות טלוויזיה', כל אחד מחובר ל'חומר' שלו. מפתחים קשרי חברות, מספרים סיפורים, מכירים את המשפחות. ושם את מבינה, שהסרטן אין לו אלוהים, הוא פוגע בכל אחד, ללא הבדל מין, דת או גזע.

 

וכך זה קורה, את מושיטה את ידך, את וורידייך. נשענת לאחור, והמסע לכיוון האור, מתחיל. ואת יודעת שכל טיפול מקדם אותך עוד צעד לניצחון. הגוף מגיב, כאילו מסרב לשתף פעולה. הכל הופך להיות איטי יותר. הנשימות, הכוחות, חוסר התיאבון, השינה קשה. אבל הנפש מתחזקת, היא רוצה לנצח. לגבור על המחלה ולהחלים.

 

ההתמודדות היומיומית הלכה והיתה קשה יותר ככל שהטיפולים התקדמו. הגוף נחלש ותופעות הלוואי גברו. למרות המלצות הרופאים, החלטתי לא להסיר את השחלות. הייתי רק בת 35 והחלטה כזו היתה לי קשה מדי. לכן, על מנת לשמור על השחלות היה עלי לעבור זריקות ש'סוגרות' אותן. וזמן קצר לאחר מכן החלו מעין תופעות גיל המעבר – גלי חום וכל המשתמע מכך.

 

והנה את מוצאת את עצמך, אישה בשיא פריחתה, בת 35, אמא גאה, הופכת להיות שבר כלי. לפתע אין לך שליטה בחייך. החיים עצמם בסימן שאלה, משהוא אחר מטפל בילדייך, הגוף בוגד בך, מצבי הרוח נוראיים בהשפעת התרופות הקשות, הזוגיות איננה כפי שהיתה, האיזון מופר, את נהפכת ל?נזקקת, הנתמכת. אפילו ללכת לבית השימוש את צריכה שיעזרו לך. הקושי הנפשי קשה בהרבה יותר מהקושי הפיזי. המאבק הוא קשה ומשאיר את סימניו עוד שנים רבות.

 

לאורך כל התקופה, המשכתי לעבוד. מצאתי בעבודה אחיזה בשפיות. למרות שלעיתים בקושי הצלחתי לקום מהמיטה והגעתי כשאני הולכת לאט ובקושי מדברת, העשייה עזרה לי לחזק את הנפש.

השמש זורחת

והנה, נגמרו להם הטיפולים הכימיים ויש הפסקה קצרה לפני ההקרנות. השמש זורחת, זה היה בקיץ, ואני מתחילה להרגיש שהחלק הקשה כבר מאחורי. בתום כל הטיפולים, הצטרפתי עם בנותיי למבצע של גיוס כספים למרכז יהודי שתומך בחולי סרטן. הרגשתי שנתתי להן אפשרות לעשות משהו, היות שהדבר הקשה ביותר למשפחה הקרובה, הוא חוסר האונים. נדרתי נדר, שכשאחלים, אהיה שותפה בדרך זו או אחרת בתמיכה ועזרה לנשים שחולות במחלת סרטן השד.

 

כך מצאתי את עצמי שש שנים אחרי, יושבת במעגל וסביבי עשר נשים יפות, חכמות, חזקות, ואנחנו בקורס 'לצדך' של עמותת "אחת מתשע", שמטרתו להושיט יד ואוזן קשבת לנשים שגילו כי הן חולות בסרטן השד. עבורי זוהי מעין סגירת מעגל. הרגשתי, רציתי והבטחתי לעצמי, שאם אצא בחיים מהחוויה הזו, אמצא דרך לעזור לנשים, לאחיותיי, אשר עומדות לעבור את המסע אותו עברתי בעצמי.

 

 

בחודש אוקטובר מציינים ברחבי העולם ובישראל את "חודש המודעות לסרטן השד".

לפרטים נוספים:

עמותת "אחת מתשע"

האגודה למלחמה בסרטן

תגובות (0)
הוסף תגובה