שביתת האחיות: המקצוע הכי גרוע שיש

לטובת אלה מבינכם שעדיין לא התמזל מזלם לבלות בבתי חולים, ואת הרפואה שלהם צורכים בעיקר בסדרות טלוויזיה סטייל "האנטומיה של גריי", ו"האוס", הרשו לי לשבור כמה מיתוסים.

מכירים את הסצנה המרגשת שבה יושב הרופא לצד החולה, מלטף לו את היד, מסביר ברכות שהכול יהיה בסדר, יוצא לסידורים קצרים רק כדי למלא כמה טבלאות, חוזר כעבור חצי שעה לבדוק שהבדיקות תקינות, מוסיף מילה טובה ורץ לחדר המיון כי בדיוק זימנו אותו בביפר, כדי לטפל בעוד חולה שזקוק ליחס אישי? או את הסצנה שבה חולה יצא מניתוח, וממשיך להיות מטופל מקרוב על ידי אותו רופא שניתח אותו, ויודע שמעכשיו ועד הרגע שבו הוא יגלגל אותו בכיסא הגלגלים לחופש שמחוץ לבית החולים, החולה הזה יהיה בשבילו כמו משפחה? אז זה לא ככה.

חושבים שהאחיות שלנו זה כמו ב"סקראבס"? תחשבו שוב. צילום מתוך ויקיפדיה

אחיות: קלות להשגה עם זמן פנוי

מכירים את האחיות בסדרות האלה? לרוב הן לא יהיו הגיבורות הראשיות. במקרה הטוב, כמו ב"סקראבס", הן יתייסרו על המיקום הנמוך שלהן בהיררכיית בית החולים, בזמן שהן אלה שתמיד יודעות מה הפתרון הנכון למחלה, ובמקרה הגרוע, כמו ברוב המוחלט של הסדרות, הן יקבלו תפקיד בן שלושה פרקים בו יזכו לשכב עם הרופא הכי חתיך במחלקה. אחיות, כידוע, לא מתוסבכות כמו רופאות, הן קלות להשגה, ויש להן זמן לנהל רומנים. אז זה לא ככה.

זה כן ככה: דמיינו שאמא שלכם אחרי ניתוח, זקוקה להנשמה, כי היא לא מסוגלת לנשום בכוחות עצמה. מחוברים לה חוטים ששואבים אותה מבפנים החוצה, ובכיוון השני. אחד לדם, אחד לשקית המזון, אחד לשתן, אחד לאוויר. באותו הזמן ממש, אמא שלכם גם סובלת ממחלה נוירולוגית לא פשוטה, שמצריכה עוד איזה זרוע רפואית שתזרוק מילה. מדמיינים? עכשיו תארו לכם מצב, שבתוך כל הגיהינום הזה שבין חיים למוות, לא נכנס אפילו רופא אחד במשך יממה שלמה. יודעים כמה ארוכה היא יממה שבה אתם צריכים לנקז בעצמכם נוזלים מצינור ההנשמה של אמא שלכם? הכי ארוכה שתוכלו לחוות אי פעם.

שביתת האחיות (אקטיבסטילס)

 לא רק אוכלים את החרא שלנו: גם מנקים אותו

מי כן נכנסים לחדרים? האחים והאחיות. היחידים שיכולים לתת לכם מענה דחוף ומהיר לבעיות, היחידים שנכנסים מספר פעמים ביום לחדר של החולה היקר שלכם, והיחידים שצריכים להקשיב לבעיות, לצעקות ולכעסים שלכם. בנוסף, הם לא רק אוכלים את החרא שלנו, הם גם מנקים אותו.

הם לא הולכים בארבע כדי לתפעל את הקליניקה הפרטית שלהם, ולא מרוויחים 600 שקל לרבע שעת טיפול פרטי, אבל הם, ונכון, בעיקר הן – האנשים והנשים שמחזיקים את בתי החולים על הכתפיים שלהם. ממרום עשר שנות ניסיון בבתי חולים, אני יכולה להגיד חד משמעית, שנוכחות של רופאים במחלקות מסוימות היא כמעט בלתי מורגשת, אבל אחיות ואחים יש בכל מקום כל הזמן.

 חמלה זה בסיסי? נו, באמת

כבר ביליתי לילות במחלקות שבהן נשמעות קריאות "הצילו!" מחדרים, והאחיות התעלמו והמשיכו לישון, כבר שמעתי סיפורים על חולים מכוסים בצואה שאף אחד לא סר לקריאה שלהם. אבל גם ראיתי את האחיות שכן מחליפות איתך כמה מילים, ושואלות את השם של החולה, ומביעות איזו טיפת חמלה. זה נשמע בסיסי? הו, אל תהיו לי תמימים עכשיו.

נכון, נתקלתי ביותר אחיות שתפקדו בצורה נוראית, שהפקירו את האחריות כולה בידינו, שהתעלמו מהוראות מפורשות והתייחסו אלינו בקור – מאשר באחיות שהעניקו לנו טיפול מוצלח. אבל בעוד על רופא בכיר שזורק אלי הערה דוחה כשאני נמצאת במצב כל כך רעוע אני יכולה רק לכעוס, כי למרות שהוא עבר שנים כרופא צעיר ומנוצל, אני רואה שב-16:00 הוא כבר על אזרחי, בדרך לעולם שנותן לו כבוד על המקצוע החשוב ביותר מכל המקצועות, ולכסף הפוטנציאלי שהוא מרוויח, על האחיות אני בעיקר מרחמת.

להיות אחות זה המקצוע הכי כפוי טובה שיש. מורים? לפחות הם לא צריכים להתלכלך בדם וקיא. מלצרית שמרוויחה רק טיפים? לפחות אף אחד לא מצפה ממנה להציל חיים. עיתונאי? נו, לנו יש את הכבוד המקצועי. אין שום סיבה בעולם להיות אחות, אלא אם לבך באמת קורא לך לעשות את הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות למען אנשים אחרים. אבל אצלנו כדאי לבחור גם לפי הכיס, ולא לפי הלב. אם נמשיך ככה, באמת לא יהיה מי שידאג לנו בבתי החולים.