יופי של שינוי: היום בו החלטתי גם להתגרש וגם לרוץ מרתון

"בגיל 47, אחרי 30 שנה עם החבר הכי טוב שלי, החלטנו לפרק את החבילה", מספרת עידית תמיר, מנחת קבוצות ומאמנת אישית. "בכל נישואים יש עליות וירידות – וניסינו הכל, כולל טיפול זוגי, ולא עבד. יכולתי להישאר בגלל הילדים והמשפחה שהיתה חשובה לי – אבל הבנתי שאני מוותרת על האושר שלי ושמגיע לי יותר.

"חודשים ארוכים ולילות ללא שינה הובילו להחלטה הזו, והתקופה שאחרי הגירושים כשאת עוזבת את הבית ואת הילדים היא קשה מאוד. את מאבדת את התיאבון, יורדת במשקל ועצובה ובוכה, ולילות שלמים ללא שינה. זו תקופה מאוד קשה", היא מספרת.

"אני יכולה לשים את הנעץ על היום שבו החלטתי שאני נפרדת מבעלי ויוצאת לדרך חדשה. ביום שבו החלטתי שאני קמה בבוקר ויוצאת למסלול אימונים שהסוף שלו הוא ריצת חצי מרתון בת"א. זה נעשה ממש במקביל" היא מציינת.

היום, מעידה עידית על עצמה, היא בתהליך של לצאת משמיכת הנוחות ולהעז. "הנפש שלי החלימה, ואני מוכנה לשינוי החיצוני שיראה את ההשלמה גם מבחוץ, לא רק מבפנים". צפו בשינוי של עידית בעזרת אפרת אצ'רקן, מאפרת לייף:

"הייתי עם האקס שלי מגיל 17. התאהבנו כשהוא היה מפקד טנק ואני תלמידה ובנינו בית לתפארת עם 5 ילדים נפלאים. ולמרות כל היופי – הבנתי שהיו חסרים לי דברים שאני חייבת למצוא בשביל עצמי. אפילו במחיר של לפרק את הבית", היא מסבירה.

עידית למדה תואר שני בהנחיית קבוצות בשילוב אמנות בלסלי קולג' והקבוצה שהנחתה בעצם הייתה זו שהביאה אותה להחלטה לשנות את חייה: "הקבוצה היא בעצם סוג של היכל מראות. כל אחת מתבוננת בעצמה גם דרך אחרות, ומקבלות הזדמנות לראות מה אני רוצה ולאן אני הולכת. באתי לקבוצה הזו ממקום שהיה לי בעל מהמם וילדים מקסימים וחייתי את החלום – היה לי עסק שאהבתי ועבודה שנהניתי ממנה. אבל במסגרת העבודה בקבוצה היו נשים ששיקפו לי דברים שלא ידעתי על עצמי – חוסרים, דחפים, צרכים, הזדקקות והשתוקקות – מקומות שלא ידעתי עד שלא הגעתי לשם.

"הבנתי בסופו של דבר שאני כנראה לא חיה בלה לה לנד – ושמגיע לי מקום יותר טוב. זה תהליך פנימי מאוד קשה לפרק מקום שלא רע לך, דווקא טוב לך והייתי צריכה משהו שייתן לי כוח ופניתי לספורט. תמיד עשיתי ספורט אבל לא במאמץ גדול.

"אני לא אשכח את הרגע שאמרתי לעצמי שהיה מגיע הרגע הזה ב- 5 בבוקר הייתי ערה מחכה חיכיתי לשעון ואמרתי לעצמי למרות הקושי והחולשה וחוסר האוויר, החולשה, שהיה לי המון פעמים – אני קמה ויוצאת לרוץ ולא משנה מה. זה ממש היה כדור אנרגיה.  והשנה היא שנת המרתון שלנו – עשיתי את חצי המרתון – עכשיו אני הולכת על כל 42 הק"מ.

 

"יש משהו בנעילת נעלי ספורט. המוח מפריש אנדורפינים – כאילו את מרגישה את הכימיקלים במוח ואת מקבלת את החיוך האווילי על הפנים ומרגישה מעולה. יש משהו במונוטוניות של הריצה באוויר הפתוח, כמו מדיטציה. זה חיוך שמלווה אותך כל היום – את מתחברת לגוף שלך, למטרות ולכוח ולעצמה שלך".
 

תגובות (0)
הוסף תגובה