המאבק בסרטן: כשהבנתי שיש לי 2% סיכוי לשרוד – התעוררתי

הוא הלך לישון ולא קם. לא הבין מדוע כשפקח את עיניו הנוף השתנה. הוא לא הבין היכן כולם, ומה הוא רואה. תהה לעצמו אם זו האמת, ואם לא, מהי האמת. האמת שלו. הוא נזכר לרגע במשל המערה של אפלטון, אדם שחי בתוך מערה ורואה על הקיר צללים רצים, ויודע שכל מה שיש לחיים להציע זו למעשה המערה, והאמת היחידה שקיימת היא הצללים שעל הקיר. הוא כבול בשרשראות לתוך המערה, ולא מנסה כלל לצאת. הוא לא רואה סיבה לנסות להשתחרר מהשלשלאות, כי המציאות הקיימת כנגד עיניו, היא האמת עבורו.

 

יום אחד הוא מצליח להשתחרר ויוצא מחוץ למערה. הוא רואה פרפרים ופרחים, עצים ושמיים. פתאום הוא מבין, שהמציאות כפי שראה אותה, בתוך המערה, איננה האמת היחידה. איננה האמת הבלעדית, וכי קיים עולם שלם נוסף, שהוא נחשף אליו עתה. הוא חוזר נרגש למערה, ומספר לחבריו, שעדיין יושבים ומסתכלים על הצללים המוקרנים, על האמת כפי שהיא עבורם. הוא מספר להם את שראה מחוץ למערה.

 

מסרבים לראות: יש מציאות אחרת

הוא מספר להם על עולם שלם, על האמת כפי שהוא חווה אותה, על המציאות מחוץ למערה. וחבריו? לא מאמינים לו, צוחקים עליו. חושבים שהוא יצא מדעתו, ושאין דבר כזה, יש מציאות אחת, הצללים שמוקרנים במערה. הם לא מנסים לצאת לרגע החוצה ולראות, ולבחון את הדברים, ומעדיפים לחיות בתוך האמת שלהם.

 

משל המערה של אפלטון, הוא אחד המשלים החשובים ביותר בתרבות ובחיינו. פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך המערה, כבולים לשלשלאות ומקבלים ולוקחים את המציאות כפי שהיא מוקרנת לנו. עבורנו, היא האמת היחידה, שאין עליה עוררין. אנחנו יודעים אולי לעיתים שאם נצא מחוץ למערה, וננסה, נמצא עולם שלם בחוץ, אולי אמת אחרת, אבל אנחנו לא עושים זאת, ונשארים. נשארים במערה. מסתפקים בצללים.

 

אין בנו כוחות לבדוק את הגבולות

אולי בגלל שאנחנו מפחדים מהלא נודע, אולי בגלל שאנחנו מתעצלים ואולי כי אין בנו את הכוחות והסקרנות לבחון את הגבולות שלנו. אנחנו לא מאמינים שנמצא עולם אחר מחוץ למערה, וגם אם כן, מה נעשה עימו, ומי יאמין לנו שיש דרכים אחרות, שיש עולם אחר, שיש עוד אפשרויות חוץ מהתבוננות בצללים המוקרנים?

 

משל המערה הוא בעיני אחד המשלים החשובים, ולו רק בגלל המסר שלו. המסר כפי שאני ראיתי אותו עד היום, ורואה אותו כיום. היציאה משבי הקונספציה אל עולם אחר, שונה ומשמעותי לא פחות מזה שהיינו בו. רק כשאנחנו מרשים לעצמנו להעז ולצאת מגבולות הקונספציה והמערה בה אנו חיים, אנחנו מתחילים לחיות.

 

הכול השתנה כשאובחנתי עם סרטן שד

כאשר אובחנתי עם סרטן שד גרורתי, בגיל 28, לפני כשנה, יצאתי בעל כורחי מתוך "המערה של חיי". יצאתי למרחב אחר, ועמדו בפניי אפשרויות. גם אם באותה העת היה נדמה כאילו האופציה היחידה הקיימת היא להתמודד ולחיות עם הסרטן, אני יודעת כי היו עוד אפשרויות. השאלה במה אנחנו בוחרים. בכל זמן נתון יש לנו את האפשרות לצאת מהמערה, ולשבור את הקונספציה של חיינו, ויש לנו אפשרות להישאר ולהביט בצללים. לעיתים נכון יותר אולי להישאר בתוך המערה, אבל לפעמים צריך להעז ולנסות לצאת החוצה.

 

אנחנו לא יודעים אלו סכנות אורבות לנו בחוץ, אבל אם יש סיכוי שאמצא עולם של פריחות, שמש, ציפורים ? זה שווה את המאמץ. עולם כזה מחזק מבפנים, ברגעים החשוכים יותר, כשההימצאות במערה מחלישה.

 

היציאה מהמערה יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים. קשת רחבה של החיים ושל החלטות שאנחנו עושים כוללת בתוכה את ההחלטה ? האם להישאר ולהישאב למוכר ולידוע, או לנסות לפרוץ מעבר. כל אחד לוקח סיכון מחושב, ומחליט אחרת בשאלת ה"סיכוי מול סיכון" בחייו. בנקודת הזמן בו הסיכוי הסטטיסטי שאהיה בחיים בעוד 4 שנים הוא 2%, אני בוחרת לצאת מהמערה ולהתחיל לחיות את חיי, ולראות את העולם שבחוץ.

 

אולי, אם אדבק מספיק בקרני השמש ואראה צללים אחרים, אמשיך לכתוב גם בעוד חמש, שש ואפילו שבע שנים. אולי אותם 98% שלא שרדו 5 שנים מהתפרצות הסרטן, היו אלו שנשארו במערה כל הזמן.

 

הבחירה בידנו. גם כאשר נדמה לנו שאין לנו באמת אופציות בחירה. אנחנו יכולים לנסות, לפחות לנסות, ולתת משמעות לחיינו. גם ברגעים בהם נדמה שהכול נשבר. הצללים ממשיכים לנוע, ואנחנו מונעים מכוח האינרציה. דווקא ברגעים הללו, חשוב שנשבור את המעגל, ננסה להשתחרר מהשרשראות שמחזיקות בנו, ונמשיך קדימה.

 

ליצירת קשר:

shiri.rahamim@gmail.com

תגובות (0)
הוסף תגובה