סם האונס: מה זה ואיך אפשר להתגונן

היום פורסם כי משטרת ישראל סגרה למשך 30 יום שישה מועדונים גדולים בתל אביב בהם נמכרו, לטענתה, סמים קשים, ביניהם סם האונס. על פי הדיווח, משטרת ישראל הפעילה במהלך השנה האחרונה סוכן סמוי במועדונים האלה, שתיעד סוחרי סמים שפעלו בקביעות, ולטענת המשטרה, בחלק מהמקרים בעלי המועדונים ידעו על הסחר ולא ניסו למנוע זאת.

 

עוד ב Onlife:

 

 

מעניין כי סם האונס נמכר בכמויות גדולות מאד, יותר מהרבה סמים אחרים, מכיוון שמדובר בסם שונה לחלוטין מהשאר. אני לא מתחסדת, אני יודעת שיש במועדונים סמים מסוגים שונים, חלק מהם צריכים, לטעמי, להיות בכלל חוקיים. אבל יש הבדל מהותי ועמוק בין סם שאנשים צורכים כדי לשדרג לעצמם את החוויה, בשביל הכיף הפרטי שלהם (ואם מישהו נפגע – זה הם), לבין סם שמהותו אלימות וניצול של אחרים. אחרות, אם לדייק. כך שעם כל הסלידה הבסיסית שיש לי ממשטרת ישראל וההתנהלות שלה, במקרה הזה אני חושבת שהמטרה ראויה.

 

מהו, בעצם, סם האונס?

מדובר בסם שהוא כמעט בלתי ניתן לזיהוי, ברוב המקרים הוא מטופטף לתוך המשקה של הנפגעת ושולל ממנה לחלוטין את היכולת להתנגד או בכלל להביע דעה, וגם מוודא שלא יהיה לה שום זיכרון של מה שקרה. הסיפור "הקלאסי" של נפגעות מהסוג הזה הוא "יצאתי לבלות, שתיתי משקה, התעוררתי בבוקר כשברור שעשו לי משהו, ואני לא זוכרת כלום". תודו שזה נשמע כמו סיפור מפוקפק שגם אם אתם מאמינים לו – מה בדיוק אפשר לעשות? חוסר אונים נוראי לנפגעת, שאפילו לא יודעת שהכניסו לה כימיקלים לגוף, והפשע המושלם לפוגע.

 

שלושה סוגים של סמים משמשים, בדרך כלל, כסמי אונס: רוהיפנול,GHB  וקטמין (חומר הרדמה לחיות). שלושתם משיגים את המטרה העיקרית שהיא טשטוש, הרפיה, אבדן זיכרון, אבדן שליטה, ולעיתים אבדן הכרה. בנוסף, לרובם יש תופעות לוואי מסוכנות אחרות, מפסיכוזה ועד מוות, אם כי לא נראה שמי שמתכנן לאנוס אישה מטריד את עצמו בשאר הנזקים שהוא עלול לגרום לה על הדרך. חלק מהסמים האלה גם מעוררים התנהגות מינית, כך שלא רק שהאישה לא יכולה להתנגד, היא ממש "מבקשת את זה". למעשה, הסם הזה פשוט שולל מהאישה את הזכות לקחת חלק ולהיות נוכחת בכלל במה שקורה לה.

 

אחת הבעיות העיקריות בטיפול בסמי אונס היא העובדה שמדובר בסם שקשה מאד לזהות וכמעט שלא משאיר עקבות, כך שבסופו של יום – אין נתונים ממשיים שיכולים להעיד על תדירות השימוש בסם. יחד עם זאת, כולם מסכימים שהוא קיים ושמדובר בתופעה שנמצאת במגמת עלייה.

 

"יש הרבה נשים שמגיעות ומספרות על חוסר האונים הנורא והתחושה האיומה, כשברור להן שהן קיבלו סם אונס", אומרת מירי מרגלית, רכזת ההליך המשטרתי של מרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית. "מעולם לא נמצא סם אונס, ואי אפשר לוודא שזה מה שקרה, באותה מידה אפשר לטעון שהיא שתתה יותר מדי. הסימפטומים הם דומים".

 

סימפטומים דומים לשתייה של הרבה אלכוהול (צילום אילוסטרציה)

 

עלייה משמעותית מאז 2008

קשה לקבל תשובות לגבי היקף התופעה. מבחינת המשטרה, מעולם לא נמצאו עדויות. אבל כולם יודעים שזה קיים. בכל זאת, שרשרת ארוכה של נשים מגיעה לחדר המיון או מתקשרת למרכז הסיוע עם הסיפור המוכר.

 

צילה ויידברג היא מנהלת השירות הסוציאלי של חדר 4 בבי"ח וולפסון. חדר 4 הוא מרכז ראשון מסוגו בארץ שנפתח בשנת 2000, ונועד להקל על נפגעות ונפגעי תקיפה מינית את החוויה הקשה של הבדיקות בבית החולים. בעקבותיו, נפתחו מרכזים דומים בבתי חולים נוספים. "הרעיון המרכזי הוא לשים את הנפגעת במרכז, ושכל השירותים מגיעים אליה, אפילו התרופות עצמן", היא אומרת ומוסיפה "אנחנו מנסים לעשות את השהות כמה שיותר קצרה ואפקטיבית וכמה שפחות טראומתית ולא נעימה".

 

מכיוון שרוב הנפגעות מגיעות לחדר הזה, יש ברשותם נתונים לגבי נושא התקיפות המיניות בארץ. אלא שגם שם לא תמצאו תשובה חד משמעית בנושא סמי האונס. "אני לא יודעת נתונים ואני אגיד לך למה", אומרת ויידברג. "יש בעיה להבחין בין זה לבין סתם אלכוהול, כי התופעות דומות, ואנחנו לא יודעים מה זה מה".

 

בעבר לא הייתה שום בדיקה שיכולה לאתר עקבות של סם האונס. היום, אחרי שכבר כולם מבינים שהוא קיים ונעשה בו שימוש, יש בדיקה כזאת, אבל היא מאד מאד מוגבלת. "אנחנו מחפשים משהו שקשה מאד למצוא או להוכיח את קיומו", מסבירה ויידברג. "היום כבר יש בדיקה שיכולה לעלות על זה, וברגע שבו הן מגיעות אנחנו אומרים להן דבר ראשון לתת שתן כדי שנוכל לבדוק, אבל בסופו של דבר – הסם מתפוגג אחרי שעות ספורות בלבד, והן אף פעם לא מגיעות כל כך מוקדם. בדרך כלל זה מתפוגג עוד לפני שהן בכלל מתעוררות".

 

נתון אחד שויידברג כן יכולה להצביע עליו הוא עלייה חדה במקרים מהסוג הזה מאז שנת 2008. מקרים בהם נערה מספרת ששתתה אלכוהול בבר או מועדון והתעוררה בבוקר עם סימני תקיפה וללא שום זיכרון של המקרה – מהווים היום כארבעים אחוז מהמקרים שמגיעים לחדר 4. ""זה סיפור יחסית חדש", אומרת ויידברג. "אנחנו מרכז גדול ואנחנו יכולים להצביע על תופעות חברתיות, ובאופן ברור יש קפיצה משמעותית של סיפורים כאלה מאז 2008".

 

איך בכל זאת אפשר להיזהר

השאלה הגדולה היא מה אפשר לעשות, ולמרבה הצער התשובה היא: לא הרבה. באופן עקרוני וגורף אני מתנגדת להעברת האחריות לנפגעות, עצות בסגנון "אל תלכי עם מיני", או "אל תלכי עם קוקו גבוה כי קל למשוך בשיער" או כל עצה אחרת שמתחילה ב"אל תלכי". אבל עד שלא נתחיל לחנך את בנינו לא לשלול מאנשים את הזכויות שלהם, ושגם נשים הן יצורים אנושיים עם זכויות כאלה, נצטרך ללמד את בנותינו בכל זאת לשים קצת לב, בעיקר בכל הקשור לסמי אונס. זה מצער, כי אנחנו לא יוצאות לבר

תגובות (0)
הוסף תגובה