נשים אינן אשמות באפליה נגדן

השבוע יחול יום האישה הבינלאומי והנה כבר התחילו ההטפות וההתקפות על נשים, ובמיוחד על אותן נשים הפועלות לשינוי המדיניות. 

 

אורית קלייר-ארזי פצחה בשבוע שעבר בהטפה בטור שכתבה בוויינט על כמה דווקא אנחנו, הנשים שנלחמות למען שוויון – אנחנו הבעיה. היא מזהירה אותנו מראש שהיא תעצבן אותנו ותטיף לנו בדיוק את מה שאנחנו לא רוצות לשמוע, וככה נדע שהיא צודקת.

 

עוד ב Onlife:

 

אנחנו מודרות מכל מוקדי הכוח בחברה הישראלית

"החברה דוחפת את המינים לכיוונים מנוגדים. אבל להאשים רק אותה הוא טעות כפולה: ראשית, את לא מריונטה. את יכולה להשפיע על חייך ולהתנגד למה שמכשיל אותך", כותבת קלייר-ארזי."שנית, מהי אותה "חברה"? חברה מורכבת מאנשים. 51% מאותם אנשים הם נשים. לפיכך, למן הרגע שבו הושג שוויון בפני החוק (והוא הושג), הרי שאם עדיין לא חל השינוי מיוחל במעמד האישה בעסקים ובעבודה – זה לגמרי בגלל אותו רוב נשי".

 

ובכן אורית, צר לי, אבל את טועה. בשבוע הקרוב נשמע רבות על הנתונים שמראים עד כמה האפליה היא מכוונת ושיטתית, בכלכלה הישראלית בכלל ובתעסוקה בפרט. ואכן, נשים בשוק העבודה הישראלי מופלות, אנחנו מודרות ממוקדי הכוח בכלכלה הישראלית והנשים שכן נמצאות שם הן בודדות. אי השוויון בתעסוקה הוא למעשה חלק מהדרתן של נשים בחברה הישראלית מכלל עמדות הכוח: בצוותי המשא ומתן של המפלגות אין אפילו אישה אחת. נשים נעדרות באופן כמעט מלא מהקבינטים של ניהול המדינה. וזה מחלחל למטה לכל המערכת. כשאנו מתגאות בכך שיש 27 נשים בכנסת ה- 19 אנחנו שוכחות שזהו פחות מחצי מכוחנו היחסי באוכלוסייה.

 

אנחנו הבעיה? מיכל רוזין (צילום: איתמר רותם)

 

בהמשך מסבירה קלייר-ארזי כי "עד כדי כך ה'אמא העובדת' שבויה בקונספציה המכשילה אותה בעבודה, שהיא אפילו בוחנת את המשכורת שלה כפונקציה של שכר המטפלת, ובכך, מאפשרת גם לבן זוגה וגם למעסיק, לתפוס את שכרה ככזה".

 

הטענה שנשים מסתכלות על משכורתן כמשכורת שנייה או תשלום עבור המטפלת, והן עורכות חישובי כדאיות ליציאה לעבודה, היא קריאה מעוותת של המציאות. הפניית האצבע המאשימה כלפי הקורבן זהו המעשה הקל אך השפל ביותר. כמו בהנהגה הישראלית כך גם בשוק העבודה, הגברים הם נותני הטון. הגברים הם אלו שמקודמים למשרות הניהול, הם אלה שמוסללים לתפקידים שמעניקים שכר הולם.

 

הפניית האחריות לנשים היא בעצם הטלת אשמה

הלוואי שההסתכלות של קלייר ארזי הייתה מחוברת למציאות. הבחירה בין לעבוד או לא לעבוד אינה מותרות, אנו עובדות על מנת להתפרנס ולפרנס את משפחותינו. כשהגבר במשפחה מתפרנס יותר מהאישה זהו מצב נתון, ולא שיקול, זהו מצב שהחברה משמרת במשך שנים. מי שמרוויח את המשכורת הגבוהה בבית לנצח ישמור על מעמד גבוה יותר, ולכן כשצריכה להתקבל החלטה על ניצול יום חופש כדי לטפל בילדים – הבחירה תהיה בידיו. ובסופו של דבר, מי שייקח את החופש תהיה, כנראה, האישה.

 

"אם את קוראת לעצמך 'אמא עובדת', אל תתפלאי שאת גם 'משכורת שניה'", ממשיכה קלייר-ארזי. "רוצה שינוי? דרשי קודם שוויון בבית, מבן הזוג, ואז תראי איך תזכי לו גם מן המעסיק". המחשבה של הכותבת שאם רק נסתכל על עצמנו כשוות ערך ולא נגיד את המילים שהחברה לימדה אותנו כל כך יפה להגיד כמו "משכורת שנייה" או "משכורת בייבי-סיטר", היא הפניית האחריות לנשים ולא לחברה כולה. ובהפניית האחריות יש, מן הסתם, גם הטלת אשמה.

 

הטעות של קלייר-ארזי היא המחשבה שאם רק נשנה אנחנו את ההתייחסות והשיח, המציאות תשתנה. העצמת נשים בבית ובתעסוקה היא חשובה אך היא אינה המפתח הבלעדי לשינוי הפרדיגמות החברתיות. העובדות הן שאישה בשוק התעסוקה של ישראל 2013 תשתכר בממוצע פחות מגבר. הנתונים מראים, בין היתר, שרוב המועסקים הבלתי ישירים, הן נשים, ושרק 25% מהנשים הערביות עובדות. נתונים אלו הם רק חלק מהדברים שעלינו, כחברה, לשנות ולא להתעלם מהם.

 

כנשים, אנחנו צריכות לתמוך אחת בשניה

ביום שלישי הקרוב יתקיים מפגש מיוחד של השדולה לשוויון תעסוקתי שהקמתי, בנושא שוויון בתעסוקה לנשים. כמי שפועלת במשך השנים בתחום, אני יודעת עד כמה אפליית הנשים מושרשת ומובנית בחברה הישראלית. כשאנו מדברים על אפליה נגד ערביי ישראל, טוב שנסתכל גם על אפלייתן של ערביות ישראל. כשאנו מדברים על בעיות התעסוקה בפריפריה כדאי שנפנה מבט נוסף אל שיעורי האבטלה של נשים בפריפריה. כשאנחנו מדברים על בעיות הדיור הציבורי כדאי שנבחן גם איך אותם מנגנונים בנויים בצורה כזאת שמראש מדכאת את יכולתן של נשים להתרומם מן הקרקע.

 

כנשים אנחנו צריכות לתמוך אחת בשנייה ולא לקבל את המצב. במקום לתקוף נשים אחרות עלינו לעודד ולקדם העדפה מתקנת לנשים בשוק התעסוקה. על כולנו מוטלת האחריות לבנות כאן חברה חדשה, מאפשרת, שוויונית ומכבדת.

 

לעמוד האירוע בפייסבוק

תגובות (0)
הוסף תגובה