אפרת אנזל: לאישה רזה אסור להתלונן. טור

מאיפה באה הקביעה שאישה רזה אסור להתלונן?

"לאישה רזה אסור להתלונן. זה נשמע לאנשים כמו "אוי אוי אוי". תראי, אני באמת לא יודעת איך נשים שמנות מרגישות, וכמה הן בטח מתעצבנות כשבחורה רזה אומרת שהיא לא מרגישה טוב עם עצמה היום, אבל זו בעיה.  

 

לעמוד הפייסבוק של Dove

לעמוד היוטיוב של Dove

 

הגובה שלי הוא 1.64 מטר, בתקופות מלאות אני שוקלת 50 קילו, וכשאני לא נזהרת, זה עלול לצנוח ל-46. אני אישה רזה, תמיד הייתי רזה ויש לי דימוי עצמי של רזה. יש לי מבנה גוף נערי, והתחלתי להתפתח בגיל נורא מאוחר: כשהייתי בצבא עוד הייתי מטר חמישים וארבע, עד היום אני שומרת את תעודת הקצין עם הגובה הזה. כשחזרתי מדרום אמריקה, בגיל 23, גבהתי בעוד שני סנטימטרים.  המושג "לייט בלומר" כאילו נכתב עלי. אני תמיד צוחקת שיכול להיות שטעו בחישוב הגיל שלי בהריון, אבל במקום לפספס בכמה ימים, הם טעו בכמה שנים.

 

השאלה שהכי מלווה אותי בחיי היומיום היא "איך את כל-כך רזה?". הסביבה לא יכולה לקבל את זה. החל מחנויות בגדים, בהן אם אני מודדת משהו, לאנשים אין שום בעיה להגיד לי "את כבר רזה מדי, זה לא יפה", דרך אנשים ששואלים במלוא הכנות "את מקיאה, נכון?" ועד הטוקבקים הקבועים שקובעים שאני אנורקטית ומתחננים למישהו ש"יעצור את ההידרדרות שלי". אני רזה ואנשים לא מסוגלים להבין אנשים רזים באופן טבעי".

 

 

אפרת אנזל בהייד פארק של אונלייף

צילום: בני גם זו לטובה

 

 

מה ז"א רזה "טבעית"?

"הכי קל "להאשים" את הגנטיקה, אבל יש לי שני אחים, והם ממש לא שמנים, אבל בטח לא דקים כמוני והם כן צריכים לשמור על מה שהם מכניסים לפה. אני חושבת שאנשים רזים פשוט מראש אוכלים דברים פחות משמינים.

 

מבחינתי, אני אוכלת מה שבא לי, אבל באופן טבעי מה שבא לי זה חלבונים כמו בשר ודגים וירקות.  אני סוג של אטקינס טבעי. צריכת הפחמימות שלי ממש נמוכה ואני יכולה להעביר ימים שלמים בלי בצק, כי הוא פשוט לא "עושה לי את זה". זה לא משהו שהרגלתי את הגוף שלי אליו, או שאני מדקלמת לעצמי כדי להאמין בזה. אני פשוט לא צריכה לחמים, בורקסים או פסטות ואותו הדבר עם מתוקים. אין בסוף הארוחה קינוח, וזה לא כי אני לא מרשה לעצמי או מגבילה את עצמי, זה פשוט לא בתודעה שלי. לפי ההיגיון הפנימי שלי, אם היה לי עוד מקום להכניס משהו לגוף, אני תמיד אעדיף שזה יהיה אוכל אמיתי."

 

 את מנסה להשמין בכוונה?

"בתקופות רזות מדי, כן. אוכלת פסטות יומיים שלושה וזה עוזר. רזה או לא, אני עדיין אישה. ולכל אישה חשוב הדימוי העצמי ודימוי הגוף שלה, וכל אישה קמה בבוקר ומסתכלת על עצמה, בוחנת את הגוף שלה ולא תמיד מרוצה ממה שהיא רואה במראה. אז כשאני רזה מדי זה לא כיף לי אבל גם כשאני משמינה בכמה קילוגרמים, זה לא כיף לי שהמכנסיים בארון פתאום לא נסגרים עלי. אז נכון, אם אני אצטרך לקנות מידה גדולה יותר, היא תהיה 36 ולא 44, אבל אני עדיין יודעת שעליתי מידה וששום דבר בארון שלי לא יושב עלי יפה."

 

כשאת מסתכלת במראה, את אוהבת את מה שאת רואה?

"כן. אבל זה שאני רזה, ממש לא אומר שיש לי גוף של דוגמנית וכל הבגדים יושבים פיקס. המידות שלי ממש לא מושלמות: אין לי טליה, אני ישרה כמו מקל וגם אני ילדתי והנקתי את הבן שלי, ויש לי בגוף (ובציצי) דברים שאני לא אוהבת. אבל להבדיל מאישה שמנה, שתמדוד בגד כלשהו בחנות, ואין סיכוי שאף אחד ייגש אליה ויגיד לה משהו כמו "המכנסיים נורא יפים, אבל את נורא שמנה", לישראלים אין בעיה לגשת לנשים רזות ולהגיד לה "את נורא רזה, זה כבר לא נראה טוב".

 

אנשים מעירים לך בחנויות בגדים על המידה?

"בטח. אגב, פעם, אם הייתי יוצאת מתא הלבשה ומישהו היה אומר לי משהו, היה לי נורא חשוב להסביר לו שאני רזה אבל לא סובלת מהפרעות אכילה. ממש היה לי חשוב שיבינו את זה. היום אני פשוט מחייכת לעצמי מבפנים. אבל אם נגיד אני בתא מדידה וצריכה מידה קטנה יותר ממה שלקחתי איתי – אני בחיים לא אבקש. זה יגרור יותר מדי תגובות זועמות של הסביבה."

 

מה השאלה הכי מגוחכת ששאלו אותך לגבי המשקל שלך? 

"בישראל יש פלישה נורא גדולה למרחב ולחיים האישיים של הסובבים אותנו. במדינות אחרות, לא יעלה על הדעת שאיש זר (או אישה), יניח את היד שלו על בטן של אישה שהוא לא מכיר, רק בגלל שהיא בהריון, וילטף. וזה לא נעצר רק במישור הפיזי כי אחרי הליטוף גם שואלים אותה "באיזה שבוע את?". זה מגיע לרמות אבסורד של חדירה לחיים של מישהו אחר. למשל כשמישהי שראתה אותי שותה בקבוק מים, שאלה (במלוא הרצינות) אם אני שותה כדי להיות שבעה. לא עולה על דעתה שאני שותה כי אני צמאה?

 

זה לא קצת תמים להגיד שנשים רזות סובלות מדימוי של אנורקסיות בלי סיבה?

"אני לא תמימה, אני יודעת איפה אני חיה ועובדת, ואני יודעת שיש המון הפרעות אכילה בתעשיית הבידור, אבל אנורקסיה היא לא רק המשקל והמספרים של ה-bmi. זה עניין נפשי לגמרי. יש גם אנורקסיות ששוקלות 20 קילו יותר ממני. הבעיה הגדולה של הפרעות האכילה היא הפחד מאוכל, מהשמנה, ואנשים שמתעללים בגוף שלהם כדי להרגיש שהם שולטים בו. 

 

כשאישה אנורקסית מסתכלת במראה, הדמות שנשקפת מולה, נראית לה שמנה. כשאני מסתכלת במראה אני רואה בחורה רזה. לפעמים אפילו רזה מדי. ויותר מזה, אוכל הוא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. אז איך אפשר לחשוב שאני אנורקסית? או להאשים אותי שאני חולה?"

 

איך בכל זאת את מצליחה לא להתייחס לכל מה שאומרים לך?

"פרופורציות. זה לא כזה חשוב תכלס. ובאמת שכבר התרגלתי לחיות עם זה. אני לא סובלת ולא מתלוננת, זה חלק מדרך החיים, אבל שאף אחד לא יחשוב שנשים רזות אוטומטית מרוצות מאיך שהן נראות.

 

היום, כבר למדתי לקבל את עצמי, אני מרוצה ממה שאני רואה במראה. למדתי לא לקחת ללב כל הערה שנזרקת לעברי. אני שמה את המחסומים שלי קצת יותר רחוק מהגוף. אני באמת חושבת שאסור לחכות לאישור מהסביבה, כל אחד צריך לאשר את עצמו. ברגע שאתה אוהב את עצמך, שום דבר כבר לא משנה. נכון, זו הקלישאה הכי גדולה, אבל קלישאות לא סתם הפכו לקלישאות – הן  פשוט נכונות. לקח לי הרבה שנים להבין שלא כולם צריכים לאהוב אותי, וזה ממש ממש בסדר."

תגובות (0)
הוסף תגובה