איילה חסון בהייד פארק נשים של אונלייף ונעמת: את כל המלחמות נגדי עשו גברים

החלטתי לדבר על משהו שמאוד מציק לי. שני האנשים היקרים לי, פתאום מתחילים לאבד את הזיכרון. זה עצוב וזה כואב וזה מטלטל. קודם כל, למי מכם שיש הורים ושהוא אוהב אותם, שלא יחסוך מהם את המילים של האהבה, כל עוד זה אפשר. כשאתה אומר להם והם מבינים בצלילות את המילים האלה. ומצאתי את עצמי, אני הסגורה, מנהלת שיחה עם דפנה שאני לא מכירה אותה, ואין לי מושג איך היא נראית, ואני הבונקר, פותחת את סגור לבי, ונופלת עליה, אפשר לומר. אם גבר היה מתקשר גם לא הייתי באה, ובטח לא הייתי משתפת.

 

אגב, באתי מהעבודה עכשיו. מישהו אמר לי שצחי הנגבי "יצא גבר". אז אני אמרתי בטלוויזיה שצחי הנגבי "יצא אישה". אני מקווה שלא פגעתי בו. אמרתי שאני רוצה לתת לו מחמאה. אני מקווה שהוא יחזור הביתה בשלום.

 

יומני היקר, זה היום שעבר עלי

שקלתי להתחיל את הזמן בלספר לכם איזה מין יום עבר עלי, קצת כמו "יומני היקר". קמתי בחמש בבוקר, זה שגרתי. לסדר את מטלות הבית, וקראתי את העיתונות – הישראלית ושל אמריקה. לבי במזרח אבל ראשי במערב לא פעם, והתראיינתי לגל"צ, וחזרתי לטפל במשא ומתן הקואליציוני, ורצתי בחזרה לעבודה, ותוך כדי שיחות עם קופת חולים כללית כדי לתאם תורים להורים, וטלפונים לזה ולזה. ובאתי לפה ועוד לא הסתיים היום, וזה יום שגרתי.

 

נשים, לא משנה איפה הן עובדות, מתמרנות בין סיטואציות בלתי אפשריות, גם מבחינת יכולות רגשיות. את מדברת עם הילדה שלך, לא כמו עם האדם שאת מטפלת בו מבחינת אינפורמציה. את אותו בן אדם, שבקונפליקט סטטוסי מתמיד, ומתמרן את התמרונים האלה. והיום עוד לא הסתיים, יש להכין את מחר גם כן. כמובן שנדבר על אמא שלי. למרות שמי שהייתי הבת שלו זה אבא. הייתי בת של אבא, אבל אני רוצה לדבר על אמא שלי.

 

מציף אותי ברגשות לדבר על אמא שלי

אמא שלי התייתמה בגיל 3. ואף פעם לא הייתה לה בובה בילדות. הייתה לה ילדות קשה, וממש מציף אותי ברגשות לדבר על זה. היא גדלה בחסך, בהישרדות מאוד קשה. יש דור של הורים שגדל ככה.

 

היא נולדה באלג'יר, באה לארץ די צעירה, ובעצם היא לא נחה מעולם. התחתנה, וגידלה אותנו, את הילדים, הייתה קמה בחמש בבוקר ומתמרנת את כל התמרונים, וצמחה להיות האישה הכי ערכית והכי עוצמתית ואני לא יודעת מאיפה היא שאבה את זה, מאיזה מעיינות היא שאבה את היכולות שלה. היא לא הייתה אמא קלה, הייתה מאוד תובענית, ודרשה הכול שיהיה מושלם.

 

היא הייתה אישה מלאת חמלה, דאגה לכל העולם, גם לבית, גם לילדים, ובלילה – מתחת למנורת הלילה, צמאה ללמוד. צימאון מטורף, לא ראיתי דבר כזה, מכל הבא ליד. מעגנון ועד אנציקלופדיות, ועד ספר תנ"ך – הכול, צימאון אדיר. אבל בעיקר משהו מאוד ערכי של לוחמת צדק, שיש בה חמלה ורוך – אבל מצד שני פלדה, בלי הנחות. אני חשבתי כל השנים שאני בת של אבא שלי, אבל אני הבת של אמא שלי. והיו לי איתה מלחמות, מלחמות עולם.

 

לא אשבור לבתי את הרוח הלוחמת

עכשיו הילדה שלי בת 12. אמא שלי תמיד אמרה לי ש"זה יבוא", וזה בא. הילדה שלי חכמה ודעתנית, ועל כל דבר לוחמת, וכנראה זה משהו בגנים. אני לא מדכאת לה את הרוח הזאת. אני נושכת את השפתיים, אני לא מדכאת לה את הרוח הזו, אני רוצה שגם היא תהיה ככה. מבחינת איזה בן אדם היא תהיה.

 

את המלחמות הכי קשות והכי מכוערות שעברתי בעבודה שלי, גברים עשו, חד משמעית. כל תחקיר שעשיתי, היה כרוך במחיר עצום. לא ייחצנתי את המלחמה הזאת כי אז הייתי צריכה לוותר על המהות של הטיפול בנושא עצמו. השמצות, עלבונות – כל תחקיר שעשיתי היה כרוך באינתיפדה נגדי.

 

האזנות, פריצות, ניסיון לסלק מהעבודה – הכול. אבל הם לא ידעו שאני בת של אמא שלי. אני אקח משהו מש"ס, כי הבת של הרב עובדיה שווה שאני אתן לאבא שלה קרדיט. ככל שיענו אותי, כן ארבה וכן אפרוץ, לא נתתי להם. אני עובדת בסביבה נשית, ואני אוהבת לעבוד בסביבה נשית, אני לא אנטי – אני אוהבת את בעלי ואת הבן שלי, ואת אבא שלי, אבל תודה רבה לכן.

 

צפו בתמונות מאירוע הייד פארק נשים של אונלייף ונעמת

 

הנאום המלא של איילה חסון:

תגובות (0)
הוסף תגובה