נשים בדרך: לחיות בקומונה בישראל, שנת 2013

"אני חיה בקומונה כבר שמונה שנים, כיום הקבוצה המקורית שלי מונה ארבעה אנשים אבל אנחנו גרים עם קבוצה נוספת, ובסה"כ אנחנו 22 אנשים בבניין אחד במצפה רמון", מספרת מיה שאול (28), שהגיעה לתנועת "דרור ישראל" בכיתה י"א ונדדה עם הקומונה במקומות שונים בארץ, עד שנחתו במצפה רמון.

 

"כששומעים קומונה זה נשמע מאוד מורכב" מחייכת מיה. " אנחנו בעצם מקיימים אורח חיים שיתופי ומתנהלים כלכלית ותרבותית בצורה משותפת. יצרנו מרקם פה מרקם חיים משותף והקבוצה שלי נמצאת כבר יחד 10 שנים".

 

"אנחנו לא רק ביחד כקבוצה כי כיף לנו ביחד, אנחנו גם שותפים להגשמת רעיון כללי גדול יותר. אנחנו רוצים לעשות פעולה משמעותית בחברה הישראלית. אגב, מהסיבה הזו לא באנו למצפה רמון בכוונה  "כי זה רחוק ומבודד", אלא להיפך –  אנחנו רוצים לקשר בין מצפה לשאר ישראל". מצפה רמון, מספרת מיה, הוא מקום מאוד מיוחד עם קהילה מפותחת ו"זהו ישוב קטן עם הרבה צרכים שאנחנו, כחבר'ה צעירים וציונים, מצאנו בו הזדמנות להתחבר לארץ ולחברה הישראלית" היא מוסיפה.

 

מיה שאול

 

רומנטיקה בקומונה

"יש אנשים שזה מוזר להם לחשוב איך כולנו מקבלים החלטות ביחד, כמו בנושאי הכלכלה המשותפת, למשל, אבל זה עובד. אנחנו חיים באורח חיים צנוע, וכשיש הוצאות גדולות אנחנו מחליטים ביחד איך לפתור אותם", היא מסבירה.

 

בנושא הרומנטי, מיה מספרת, זה קצת יותר מורכב: "אני מניחה שאפשר ליצור קשר רומנטי גם עם מישהו שלא גר בקומונה, אבל באופן אישי, אצלי מדובר בהיכרויות קצרות שלא הבשילו למערכת יחסים של ממש, וכיום יש לי בן זוג שגר בקומונה אחרת בבאר שבע. זה לא לא אפשרי, אבל זה בהחלט קצת קשה. זה נובע אולי מקושי להבין את כל ההיבטים של הקבוצה ואת אורח החיים שלנו, כגורם מבחוץ" היא מחייכת ומוסיפה "בהחלט יש כאלה שמקיימים קשרים עמוקים וארוכים עם בני זוג מחוץ לתנועה, ואפילו מביאים ילדים".

 

 

וילדים? יהיו ילדים בקומונה?

"כרגע אנחנו עוד לא בשלב של להביא ילדים, אבל אנחנו כן רוצים לחשוב ביחד איך נגדל ילדים בעתיד, איך הם יהיו חלק מהמרקם הקבוצתי שלנו. שלא יישמע כאילו אנחנו מנותקים מהעולם –  לכל אחד כמעט יש מחשב,וכשבדקנו אם באמת יש מקום לפרטיות בנושא המחשב, החלטנו שלכל אחד באמת יהיה את שלו. על הטלוויזיה, למשל, ויתרנו. היתה לנו אחת פעם, ואפילו היה לנו YES  אבל כבר אין לנו צורך בה היום, ואם רוצים לראות משהו, מורידים במחשב ומקרינים עם ברקו".

 

"נושא הפעילות בערב גם הוא בזרימה. לקראת סוף השבוע יש התארגנות ומי שרוצה להצטרף – מצטרף".

 

לגרעין של התנועה ולקומונה הגיעה שאול מפתח תקווה. טיפוס עירוני שחי על קו 66 מהבית לדיזינגוף סנטר. הגעגועים, היא מספרת, הם למנוי לסינמטק, להסתובב בעיר, והצורך לנסוע לבאר שבע לקנות דברים שצריך. "ההורים שלי מעריכים מאוד את מה שאני עושה, אבל היו תקופות שהם חיכו "שאחזור למסלול". היום הם מגיעים פעם בשבועיים שלושה כדי להתראות ולהשלים חסרים בתחום הקולינרי".

 

מיה שאול

 

קומונה למען האידאולוגיה

במסגרת הפעילות של הקומונה, הקימו מיה וחבריה לתנועה את "הפנימייה למנהיגות ולעשייה חברתית" שכיום מונה 35 חניכים. "רוב השוהים בפנימיות היום בישראל הם מאוכלוסיות מוחלשות יחסית, ואנחנו חיפשנו פרופיל אחר של נוער. נוער עם יצר הרפתקני, יצירתי שרוצה לתרום לקהילה".  חניכי הפנימייה למנהיגות ועשייה חברתית לומדים בבית הספר של הישוב, וכחלק מהעקרונות של התנועה – הם משולבים בקהילה. "אנחנו נוסעים מדי שבוע לפעילות התנדבותית וקהילתית: למשל נוסעים לכפר הבדואי הקרוב ללמד את הילדים עברית. מדובר במפגש תרבותי מרתק שעד היום משאיר את כולנו בהלם מעוצמתו".

 

חניכי הפנימיה גרים קרוב למוריהם בקומונה כך שהקשר קרוב גם איתם. מיה מספרת על חניך סודני שהוחזר לארצו לפני כשנה, שנקשר מאוד לחברי הפנימייה: "החניך שולב בדרך אחרת מזו שדרכה מגיעים אלינו ילדים. אחרי ששהה איתנו כמעט שנה, יום אחד הוא פשוט קיבל טלפון מהמשפחה שלו (שגרה בארץ). התקשרו למשפחתו ממשטרת ההגירה לפנות בוקר והודיעו להם שיש להם כמה שעות לארוז וללכת מפה. ממש קרעו אותו מאיתנו. בסופו של דבר, הוא גם עזב אותנו וגם הוכנס עם משפחתו לכלא לשבועיים לפני שהם הוחזרו לדרום סודן. אי אפשר היה לתקשר איתו כשהוא היה בכלא, לא נתנו לנו לבקר אותו וגם היום, אין שם טלפונים ואין רשת אלחוטית. לפעמים הוא מצליח להתחבר לפייסבוק ומדבר עם אחד החניכים, אבל ללא יותר מדי הצלחה".

מה מצאנו כשהצצנו לסל הקניות של מיה:

תגובות (0)
הוסף תגובה