יעל אנדורן: האם הבחירה בה למנכ"לית משרד האוצר פמיניסטית?

בסוף השבוע הכריז שר האוצר הנכנס יאיר לפיד על מינוי חדש והיסטורי: יעל אנדורן תמונה למנכ"לית משרד האוצר, ותהפוך לאישה הראשונה בתפקיד היוקרתי. אנדורן עמדה בראש קרנות הפנסיה "עמיתים" וכיהנה בתפקידים רבים באגף התקציבים, ביניהם גם סגנית ראש האגף תחת בנימין נתניהו בימיו כשר האוצר.

 

עוד ב Onlife:

 

אנדורן בעלת יכולות, בלי קשר לרחם שלה

כמה דברים מפתיעים אותי לטובה במינוי הזה, אף אחד מהם לא נוגע לתפיסת עולמה הכלכלית של אנדורן. משנתה הניאו-ליברלית היא אנטי-תזה מושלמת לתדמית של שר האוצר, כאילו הוא-הוא תוצר המחאה החברתית והדרישה לצדק חברתי ומדינת רווחה, וזה לא משמח אותי במיוחד.

 

מה שמשמח בעיניי, הוא שמדובר לא רק באישה הראשונה בתפקיד, אלא באישה הנמצאת בחודש השמיני להריונה. הבוס החדש שלה מעריך את היכולות שלה, לא מוטרד ממצב הרחם שלה וסומך עליה שתעשה את עבודתה נאמנה. זה משמח, ואני מוצאת שזה נפלא שגם התקשורת ושאר הסובבים את לפיד לא מטילים ספק בבחירה הזאת, לפחות לא מהטעם הזה.

 

האישה הראשונה בתפקיד. יעל אנדורן (צילום: יח"צ)

 

עכשיו, אחרי שכולם היו פוליטיקלי קורקט, מותר לציין שאנדורן, כמובן, נמצאת בכל זאת בעמדה בה היא תספוג ביקורת, לא משנה מה יקרה. מין סיטואציית damned if you do damned if you don't, או שאת אימא מזניחה או שאת עובדת גרועה, או שאת פמיניסטית ולוחמת למען הנשים או שאת פוגעת בהן. הרחם של אנדורן, הלידה הצפויה שלה וכל החלטה שתקבל אחריה – כולם יהפכו לאמירה כללית על מצב הנשים בארץ.

 

ביולי שעבר מונתה מריסה מאייר למנכ"לית החדשה של יאהו, וכל העולם כולו, ואני ביניהם, עסקו רק בהריונה המתקדם של אחת המנהלות המצליחות והנחשקות בעמק הסיליקון. מאייר קיצרה את חופשת הלידה שלה, לבשה את החליפה וחזרה לעבודה אחרי שבוע. הפמיניסטיות לא ידעו את נפשן, וכל העולם היה צריך לדון בשאלה האם הבחירה של מאייר פוגעת בנשים או עוזרת להן.

 

אני חושבת שאם יש לך את הרצון, את הסיבה הטובה (כמו משרה נחשקת באמת) ואת היכולת לבחור במה שתרצי – נפלא. אבל יש משהו פגום בהפיכה של הבחירות של הנשים האלה, שיש להן את כל האמצעים והחופש, לסטנדרטים שכולנו נידרש אליהם בקרוב.

 

פמיניזם הוא החופש לבחור, חבל שהוא נחלתם של הגברים

מאז ומעולם הגדרתי את עצמי כפמיניסטית, אבל אני לא באמת יודעת מה פמיניסטי ומה לא בהחלטות של מאייר. פמיניזם בעיניי זה בעיקר החופש לבחור. והוא נשאר עדיין, כרגיל, נחלתם של גברים (ושל קבוצה קטנה מאד של נשים), שמעולם לא נדרשו לדיון המתיש של "האם יכול להיות לנו הכל". אני כן יודעת שיש משהו דפוק מאד ביחס שלנו להריון ולידה. ואני חוששת מהעובדה שכמו בהרבה תחומים אחרים, הרף של הסטנדרטים הכפולים, האכזריים לעיתים, שאנחנו נדרשות אליהם – עולה כל הזמן.

 

זה קצת מזכיר לי את תופעת קשירת הרגליים בסין, או את המקבילה המודרנית שלה – נעלי סטילטו. לנשות המעמד הגבוה, שלא נדרשות לשאוב מים מהבאר או לכתת רגליהן מהאוטובוס למשרד, זה סבבה לגמרי. אלא שמהר מאד האופנות של המעמד הגבוה מחלחלות לשאר המעמדות, וכולנו מיישרות קו, וגם נשים שעומדות כל היום על הרגליים נדרשות לעקבי סטילטו מענים.

 

לכי לצד הגבר שעושה את אותה עבודה בנעליים שטוחות, ואם את לא עומדת בקצב שלו – את האיטית, הבעיה היא אצלך. תעשי את אותה עבודה, על עקבים, ואז תעשי גם את המשרה המלאה השנייה בבית, ותיראי מיליון דולר בזמן שאת עושה את כל זה (אבל שזה לא ייקח לך זמן ולא יעלה לך שקל), ותקבלי פחות כסף על כל הסיפור הזה. ואיכשהו, איכשהו – זאת אשמתך אם את לא עומדת בקצב. הייתי רוצה לראות גברים מעבירים יום שלם על סטילטו, שעם הזמן הופכים לגבוהים ודקים יותר.

 

חזרה לעבודה שבוע אחרי הלידה. מריסה מאייר (צילום מתוך ויקימדיה)

 

אף אחד לא היה מצפה מגבר בהריון ללכת על עקבים

למען האמת, אני תמיד חושבת שאם גברים היו נכנסים להריון, שני דברים היו קורים. ראשית, הפלה היתה משהו שאפשר לקנות בעשרים שקל בסופר-פארם. שנית, הריון היה מאורע משמח גם בעבודה, ולא היה שום צורך להתכחש לעובדה שהגוף שלך עכשיו מייצר בן אדם שלם חדש. החופשה היתה מתחילה ברגע הכניסה להריון, או לפחות היו מאפשרים לגבר ההריוני לתפוס נימנום בשעות האלה באמצע היום, שאי אפשר להחזיק את העיניים פקוחות, וכל ההריוניות חומקות לאיזה חדר ישיבות (במקרה הטוב) לנמנם למשך כמה דקות.

 

אף אחד לא היה מצפה מגבר בחודש תשיעי להגיע למשרד (רצוי עדיין על עקבים, גם אם קצת יותר נמוכים ועבים) ולהתנהג כאילו הכל כרגיל, ולא מזיז לו בכלל שכל מערכת ומערכת בגופו מגוייסת עכשיו רק למען האיש החדש שצומח בתוכו.

 

אבל לנשים אסור. אסור לקטר בזמן שגופן מופקע מהן ועובד בלי הפסקה, כי זה ישמש הוכחה ניצחת לעובדה שהנה, הן לא יכולות לעבוד כמו גברים, ולכן יש הצדקה לנחיתות שלהן בשוק העבודה. שלא לדבר על העובדה שאסור להשמין בזמן ההריון, ויש לך בערך שבוע אחרי הלידה לחזור לממדים טבעיים, גם אם את לא ויקטוריה בקהאם, וידך אינה משגת לשכור מטפל, תזונאי ומאמן. ולפעמים גם מנתח.

 

אף אחד לא צריך להרגיש שהרגע עשית את הדבר המטורף הזה, ואשכרה ייצרת בן אדם. תני לנו להרגיש שהייתה לך שפעת קלה, לא יותר. בכל זאת, אנחנו בעולם גברי, ומישהי צריכה לנפץ את תקרת הזכוכית, וזה המעשה הפמיניסטי לעשות. להיות כמונו, הגברים. או גרוע מכך – לא להפסיק לעולם להיות הנשים הצעירות, הרזות והמתוקתקות שתמיד היינו, ולא לאפשר לארוע הגדול הזה להשאיר אחריו סימנים. לא בגופנו ולא בשגרת חיינו.

 

אני באמת לא יודעת מה "המעשה הפמיניסטי" לעשות במקרה הזה, ואני לא יודעת מה הייתי שמחה לראות את יעל אנדורן עושה. שתבחר מה שטוב לה. אני כן יודעת מה המהלך הפמיניסטי שצריך לדעתי לקרות בשוק העבודה, ולא מהמקום של קידום נשים, אלא מהמקום של קידום חברה אנושית: אנחנו צריכים להירגע. זאת רק עבודה.

 

אנחנו לא צריכים לעבוד 14 שעות ביום, בלי לצאת כמעט לחופש. אני בטוחה שגם גברים היו מעדיפים שהסטנדרט הזה ישתנה, בטח גם הם ישמחו לראות את הילדים שלהם מדי פעם. או סתם שיהיו להם קצת חיים פרטיים. אנחנו צריכים לצאת מההיסטריה, ולדעת שהשמש תמשיך לזרוח גם אם ניקח חופש מהעבודה, גם אם יום עבודה יחזור לממדיו השפויים.

תגובות (0)
הוסף תגובה