למה ילדות ישראליות חייבות לשחק כדורגל?

לפני שנתים, הסבירה לי בתי שהיתה אז בכיתה א', לפני צאתנו למסיבת יום הולדת כיתתית, שבהזמנתה היה כתוב "מסיבת כדורגל" שאין היא צריכה לנעול נעלי ספורט, שכן "בנות לא משחקות כדורגל- הן רק מעודדות".

שנה לאחר מכן, בעת שהות בארה"ב, שיחקה הילדה בקבוצת כדורגל בנות. לא רק מפאת הלהט שלי, כאמא פמיניסטית, אלא כחלק משילוב ממוסד של ילדות בקבוצות כדורגל, הממלאות את המדשאות הציבוריות בארה"ב בכל סופשבוע. לא בכדי נבחרת הנשים של ארה"ב היא אלופה אולימפית בכדורגל 3 פעמים ברציפות.

התשובה לשאלה מדוע ילדות אמריקאיות יודעות ורוצות לשחק כדורגל ומדוע ילדות ישראליות אוחזות בתפיסה שהן פאסיביות למשחק או לכל היותר על תקן "מעודדות" נעוצה, לא מעט, בתקצוב מגדרי – gender mainstreaming.

קבוצת הכדורגל של בתי

בחודש שעבר ערכה חה"כ מרב מיכאל (עבודה) בשיתוף עם מרכז אדוה כנס בנושא התקצוב המגדרי. לא מדובר על יצירת מדיניות או תקציב מיוחד לנשים, אלא על בחינת ההשלכות של המדיניות הקיימת על גברים ועל נשים. התקצוב המגדרי הינו כלי רעיוני המאפשר למדוד את עומק האפליה ובעצם לקדם שוויון בין המינים. ההנחה בבסיס גישה זו הינה שהמדיניות הציבורית אינה ניטרלית.

זה מתחיל בכדור ונגמר בקריירה

האבחנה המגדרית בתקציב קיימת כמובן בעוד תחומים, אבל ספורט הינו אחד התחומים שקל למדוד את הפערים בין ילדים לילדות או בין נשים לגברים. כך למשל,  החוק הפדראלי הידוע בכינויו-Title 9  שנחקק בארה"ב בשנת 1972 גרם למהפכה של ממש בתחום תיקצוב הנשים בספורט.

החוק קובע כי בכל מוסדות החינוך האמריקאים הממסדיים (בתי ספר ומכללות), יתקיים שוויון בהקצאת המשאבים בין גברים לנשים. כלומר, על כל קבוצת גברים שפועלת בבית הספר, יידרש המוסד להקים קבוצת נשים. לדוגמה, אם יש קבוצת כדורגל גברים, המוסד חייב להקים גם קבוצת כדורגל נשים. החוק הביא לכך ששיעור הספורטאיות עלה מ 4% טרם חקיקתו ל 43% כיום.

בישראל, לפי אתר משרד הספורט שיעור הנשים העוסקות בספורט תחרותי הוא נמוך מ-20%. רק 5% מכתבות הספורט עוסקות בספורט נשים. כמו בתחומים אחרים בישראל, בקרב מקבלי ההחלטות בספורט הייצוג הנשי נמוך אף הוא ועומד על פחות מ 15%. לפי משרד הספורט, הכשל העיקרי המוביל לייצוג הנמוך הוא "העדר משאבים שוויונים לנשים".

"צביעה" מגדרית של תקציב הספורט, תאפשר בדומה למדינות אחרות בעולם, הקצאת משאבים רבה יותר למי שמהוות 50% מהאוכלוסייה.

ההשתתפות בספורט מעבר להיותה בריאה, מפתחת בטחון עצמי, אמונה ביכולות ומאפשרת העצמת ילדות. אין סיבה אמיתית שילדה בכיתה א' בישראל תהיה שבויה ברושם שהיא אינה מסוגלת לעשות דברים שבנים עושים. תחושה שוויונית מאפשר לנשים בשלבים מאוחרים בחייהן להשתלב גם בשוק התעסוקה כשוות לכל דבר.

בגיל 40 הצטרפתי לנבחרת כדורשת נשים, ספורט שהולך ומתפשט מעבר לפעילות הספורטיבית, יש לי לראשונה בחיי חווית קבוצה וסיסטרהוד אמיתית. אלא מה? בהעדר תקצוב מדובר לפחות בתל אביב בקבוצות פרטיות, שעלות ההצטרפות החודשית אליהן היא כמה מאות שקלים בחודש.

נשים מפסידות, גברים ממשיכים להילחם

רינה ברטל, מי שהיתה יו"ר שדולת הנשים אמרה פעם שדרכן של נשים לדירקטוריונים עוברת דרך מגרש הכדורגל. בין היתר, היא דיברה על החשיבות של המשחק הקבוצתי, על רוח התחרותיות, האמונה והלהט. אבל לדעתה החשיבות העיקרית שבמשחק כדורגל היא היכולת להפסיד יום אחד ולעלות על המגרש למחרת.

השריר של להפסיד ולנסות שוב, הוא לא שריר חזק אצלנו, הנשים, כיון שכבר מכיתה א' לימדו אותנו להיות פאסיביות או לכל היותר לעודד. ואז כשאנחנו מתמודדת על תפקיד, גם בכיר, ולא מקבלות אותו, אנחנו הולכות הביתה, נכנסות מתחת לשמיכה ולא יוצאות שנה שלמה וגם לא מנסות להתמודד על התפקיד הבא. ואילו גברים, שלא מקבלים תפקיד, הולכים הביתה, מתישבים מול המחשב ומנסים לקבל את התפקיד הבא.

חיזוק בטחון עצמי של אוכלוסיה מודרת, שילוב בשוק התעסוקה והעצמה הם יעדים לאומיים. ישראל, כמו מדינות רבות בעולם צריכה להרים את המסך מעל התקציב הניטראלי לכאורה. התקציב צריך ויכול להיות שקוף, כדי שנדע לאן מתועל הכסף ונאפשר מיגור של אפליה. בעיטת הפתיחה יכולה להיות בהחלט במגרש הספורט.