אמנון לוי מפסיק לעשן. הפעם לתמיד?

10.4.2013

חזרתי לעשן אחרי ארבע וחצי שנים של הפסקה. כבר חודשיים שאני מעשן, והאמת שאני מעשן יותר מתמיד. כאילו אני רוצה להספיק לעשן את כל הסיגריות שלא עישנתי כשהייתי בהפסקה. לפצות את עצמי על ההחמצה בשנות ההפסקה.

יש לי רומן מלא תהפוכות עם העישון התחלתי לעשן בגיל מבוגר, אחרי שלושים, בניו יורק דווקא. כולם במסיבות עישנו גראס או שתו בירה ואני לא אהבתי את שניהם. אז עישנתי סיגריות, כדי שיהיה לי משהו להחזיק ביד. זה מסתיר מבוכה, זה עוזר בשעת שעמום, זה מנחם כשקשה. אבל אז עוד לא אהבתי את הסיגריות. חודשים רבים לא הייתי שואף את העשן כי זה הגעיל אותי. לוקח שחטה, ופולט את העשן מיד. ואז התחלתי לשאוף והתמכרתי.

אבא שלי שהיה מעשן מת מסרטן הריאות. הוא התחיל גם בגיל שלושים אחרי שאמא שלו, מעשנת כבדה, אמר לו שגבר שלא מעשן, הוא לא גבר. היו ימים במערב. אז אני יודע הכל הסכנות. ואני נתקף פעם ביום בהתקף שיעול שגורם לי להיחנק. ואני מעשן. ואני כבר לא יכול לדמיין את עצמי הולך לסרט, כי איך אעביר שעה וחצי בלי סיגריה, ואני לא הולך לאנשים שאי אפשר לעשן אצלם, וגם לא יכול לקיים ראיון ארוך בתוכנית בלי להרגיש מצוקה בסוף. ויש לי בכיס סוכריות להעביר את הטעם, וכדוריי מציצה נגד שיעול, וסירופ להקלה על השיעול, ואני מעשן. כמו קטר.

חזרתי לעשן לפני חודשיים בעת ראיון קשה עם אלמן צעיר ששבר אותי. ירדתי למטה ואמרתי לחבר בצוות שהיה איתי שאני רוצה שחטה. רק שחטה. הוא היה המום. הוא עובד איתי ארבע שנים, ולא ראה אותי עם סיגריה ביד. בהתחלה סרב. אמרתי, די אני גמול, אני נקי, אני צריך רק שחטה וזהו. והוא נתן לי. וידעתי שאני משקר לעצמי, שאין דבר כזה גמול אצל מכור, ושעליתי על המסלול הרע של עישון, והכחשתי כמו שידעתי.

 

ואחר כך עברו שבועיים בלי סיגריה, ואז נתקלתי בקושי, וההרגל למצוא נחמה בסיגריות, גבר. עישנתי סיגרה מלאה. אבל עוד לא הרמתי ידיים. אמרתי לעצמי שזו האחרונה, ויותר לא יהיו, וההבטחה הזו לעצמי החזיקה יום. והתחלתי לשנורר, כי אני באמת מעשן, עצרתי אנשים ברחוב וביקשתי סיגריה. והתחלתי להשתעל. ואחר כך נבהלתי, אבא שלי כאמור מת מזה, אז הלכתי לרופאה לבדיקת ריאות, ועד הבדיקה לא נגעתי בסיגריות, והיא בדקה אותי והקשיבה לריאות, ואמרה לי, שהכל בסדר. ברוך השם. יצאתי מהמרפאה, חציתי את הכביש וקניתי את הקופסה הראשונה שלי אחרי שנים.

אני מכיר היטב את הנזק. ליוויתי את אבי בגסיסתו. אני שונא את הריח. אני שוטף את הידיים כל חצי שעה כי ריח הניקוטין דוחה אותי. ואני מבטיח לעצמי כל יום שזהו, מחר אני מפסיק. ואז אני שוכב במיטה ומחכה כבר לבוקר לסיגריה הראשונה עם הקפה.
אני כל כך אוהב לעשן. וכל כך רוצה להפסיק.

 

20.4.2013

הפסקתי לעשן. עברו כבר 30 שעות מאז הסיגריה האחרונה, אז מותר לי להכריז. נכון, דרושה זהירות, כבר היו לי בחודש האחרון כמה הפסקות, שנמשכו בין שעתיים לחמש. אבל הפעם 30 שעות. זה אומר משהו לדעתי. והאמת? לא נורא בינתיים. כלומר, שבת גשומה, בבית, נח זה לא באמת המבחן, נראה מחר בעבודה מה יהיה, ובכל זאת. 
אתמול ישבתי לי בגינה עם הסיגריה האחרונה. בדרך כלל אני מעשן נורא מהר. בשתי דקות מחסל סיגריה, בעוד שהזמן הממוצע של מעשן נורמאלי , בדקתי, הוא בין ארבע לחמש דקות . אז הפעם עישנתי לאט. ועד הסוף. עד קצה הבדל ממש. זו סיגריית פרידה וראוי שינהגו בה בכבוד. אחר כך ניקיתי את הבית מסיגריות, זרקתי את מה שנשאר מהקופסא לפח.

 

חברתי אורנה, אשה למודת גמילות מכאיבות, ניסחה את הכלל שקובע שבימים הראשונים של הגמילה, אם פוגשים סיגריה, זוהי הבעיה של הסיגריה. אז זרקתי את כל הסיגריות לפח. 
אחר כך התחלתי לאכול. בחודשים האחרונים לא אכלתי הרבה. נראה היה לי שאם כבר אני טורח לפתוח את הפה, עדיף לדחוף לתוכו סיגריה. כי מה אוכל יעזור לי כבר? אבל הנה הסיגריות נעלמו, את הפה אני פוער מידי פעם, וצריך למצוא להן תחליף. אכלתי המון. בקצב האכילה שלי בשבת, אצטרך גם דיאטה בקרוב. גמילה מסיגריות ודיאטה זה כמו שמיכה קצרה מידי. אתה מושך לצד אחד, הצד השני נמצא חסר.

אבל יש בכל זאת הבדל גדול בין גמילה מעישון לדיאטה. בדיאטה, המנגנון הנפשי הוא כזה שאומר, אני אוכל מעט היום, כדי שמחר אזלול הרבה. כלומר, המדייאט יודע שאומללותו זמנית. בגמילה מסיגריות אתה נדרש להיפרד מהן לנצח. מזכיר לי את אורי, בני, שחזר לפני שנים מהגן, והכריז על פרידה מהמוצץ. הוא זרק אותו לפח בחגיגיות, ואמר: "אמא, אבא, זרקתי את המוצץ, אני כבר לא אהיה שמח יותר בחיים".

אז היו שלום סיגריות. שירתן אותי בנאמנות בחודשים האחרונים. מכאן אסתדר בלעדיכן. 
או שלא

 

לעמוד הפייסבוק של אמנון לוי

תגובות (0)
הוסף תגובה