גם בל"ג בעומר: מערכת החינוך דופקת את ההורים

כשהילדה הבכורה שלי הייתה בת 5, עשינו מדורה קטנה, כמה הורים מסביב לכמה ילדים, תפוח אדמה אחד ושני מרשמלו, כמה שירי מדורה וצ'יזבט קטן לנפשות רכות, והלכנו לישון. תום המדורה היה הרבה לפני 4-5 בבוקר, זה היה יותר סמוך ל-4-5 אחר הצהריים, כמו שמתאים לילדים. באופן מפתיע, משרד החינוך חשב שהילדים זקוקים ליום חופשה למחרת. בכל זאת, הם הלכו לישון בשבע (כרגיל).

 

הילדה בגרה קצת והגיעה לכיתה ג'. נוספו לה אחים, אך המצב נשאר די דומה. באמת שעות השינה שלה התאחרו, והמדורה בשנים האחרונות נמשכת כמעט עד 21:00 בלילה (בדומה לשעת השינה הקבועה שלה). באופן ארכאי למדי מסתבר שמשרד החינוך עדיין חושב שהילדים הללו זקוקים ליום חופש, במתנה על ל"ג בעומר.

 

לפני שנתיים נערך שינוי בלוח החופשות הקבוע. הוזזו חמישה ימים מסוף החופש הגדול שנפרשו על פני חופשות אחרות במהלך השנה. מצד אחד – החופש הגדול קוצר, מצד שני – מדובר בלעג לרש. על ההורים מוטל להתמודד עם אותו מספר של ימי חופשה של הילדים, והשנה קיבלנו בונוס: במקום יום חופשה אחד בל"ג בעומר, זכינו בשניים.

 

גם אנחנו רוצים כל כך הרבה חופש

האמת? צודקים. גם אנחנו, ההורים העובדים זקוקים ליום חופשה בל"ג בעומר, ועוד יומיים בשבועות וגם חודשיים בקיץ. אנחנו נשמח גם לשבות שבוע בחנוכה ושלושה שבועות בפסח. אבל מה לעשות שמישהו גם צריך לעבוד ולממן את הקיום של הילדים היקרים שלנו? ברור שהיינו רוצים להיות איתם עוד ועוד, אבל כדי שמדינת ישראל תמשיך להתקיים בכבוד, אין אפשרות ששירותי הרווחה, הרפואה, התעשייה, התחבורה (וכו') פשוט ישבתו ארבעה חודשים בשנה, כמו שהילדים עושים.

 

כולם זקוקים למסגרת, גם ילדים. ואם אין לימודים פורמליים, הם זקוקים למסגרת בלתי פורמלית, קבועה, אינהרנטית למערכת החינוך הפורמלית. אך משום מה, משרד החינוך בוחר להיות "משרד הלימוד" ומתייחס לילדים אך ורק כשהם נמצאים בתוך המערכת, ושוכח מקיומם במשך חודשי הקיץ ובכל החופשות הפזורות על פני השנה.

 

המורים הם לא בייביסיטר, ההורים הם לא להטוטנים

שוק התעסוקה נהיה סופר תובעני. הוא מעוות: דורש עבדים במקום עובדים, ומבקש כל יום 9 שעות עבודה פלוס שעות נוספות, כדי שלא יהיו לנו חיים חוץ מזה. נכון שהמורים הם לא בייביסיטר, אך גם ההורים הם לא להטוטנים. אי אפשר להיות עובד שמקבל 12 ימי חופשה בשנה, ולהצליח לצלוח עבודה תובענית שתכניס שכר מינימלי, כדי לקיים את האוצרות הקטנים שגדלים לנו בבית. מצד שני, גם אי אפשר להישאר בבית ולא לצאת לעבוד. מישהו צריך לממן את היחידה הכלכלית הזו שכולם מזמן שכחו ממנה¬ – המשפחה.

 

מערכת החינוך בהחלט הייתה רלוונטית לפני 65 שנה, אבל היא נשארה שם ושכחה להתקדם מאז. מערכת החינוך לא שמה לב שהאימהות החלו לפקוד את שוק העבודה וכבר לא נמצאות בבית ומגדלות את הילדים. גם הסבתות כבר לא נמצאות שם מסביב כדי לתמוך במשפחה הצעירה. הילדים כבר לא יכולים לקנות דירה ליד הוריהם והם, מצדם, לא פנויים בשביל לשבת ולעשות בייביסיטר על הנכדים. הם עובדים, לומדים, מבלים, כל החיים לפניהם. לפחות נשארו לנו המורים שראויים לכל הערכה, הם עובדים קשה ללא ספק וראויים לכל תגמול.

 

שיאני החופש

אם תהיתם מה קורה בשאר העולם, ודאי לא תופתעו לשמוע שאנחנו כמעט שיאני הפער בין חופשות הילדים לחופשות ההורים (רק ליטא עוקפת אותנו). בבריטניה ובצרפת למשל, יש מסגרות משלימות מטעם המדינה ("שירותים מורחבים") שמתפקדות גם אחרי שעות הלימודים וגם בזמני החופשות. כך שגם אם המסגרת הפורמלית לא עובדת, הילדים בכל זאת לא משוטטים ברחובות.

 

אבל יש אלטרנטיבה. אפשר פשוט לסדר אחרת את לוח החופשות. להתאים סוף סוף בין שבוע העבודה לבין שבוע הלימודים: להוריד את הלימודים בימי שישי, ולהעביר את הימים הללו שהורדנו, לצורך "סתימת" חופשות מיותרות. תמורת כ-37 ימי שישי הפזורים במהלך השנה, אפשר למחוק את חופשות אסרו חג (שלושתן), להיפטר מחופשת ל"ג בעומר המיותרת, להוריד חצי מחופשת חנוכה, חצי מפסח, ושלושה שבועות מהחופש הגדול, ואפילו להישאר עם "עודף" של כמה שעות.

 

כך, כשההורים בחופש ביום שישי, הילדים איתם בבית וכשההורים לא בבית (ל"ג בעומר למשל), גם הילדים נמצאים במסגרת ששומרת ומגינה עליהם. כולם ירוויחו: המשפחה, הילדים ייהנו מיותר שעות הורות, המורים יקבלו ילדים קצת פחות פורקי עול משפע חופש מיותר והמשק ירוויח עובדים רגועים יותר שגם מצליחים לעבוד מדי פעם. גם נשים שנאלצות לשלם את המחיר ולא לצאת לשוק העבודה, כי הילדים *שוב* בחופש, תינתן הזדמנות. הגיע הזמן לשינוי אמיתי. אנחנו צריכים רק לרצות.

תגובות (0)
הוסף תגובה