למה גברים כל כך מפחדים להתנצל?

"אני לא מבין על מה אני צריך להתנצל פה".

"אילו היית מתנהגת באופן הגיוני, לא היית מביאה אותי לכעוס עלייך ככה".

"הגיע להם מה שעשינו"

"אני לא מוכן לצאת פראייר".

 

מכירים את זה? זוהי טקטיקה עתיקת יומין שאומצה מי יודע מתי, כנראה מאז היות האדם, טקטיקה של כוח שכופה פרשנות חדשה על מציאות של עשיית עוול. "לא אני עשיתי עוול, אלא אתם אלו שגרמתם לי עוול. אתם גרמתם לי להתנהג ככה".

 

 (1) מושכים זמן

(2) לא מקבלים אחריות על העוול שנעשה

(3) מאמצים את העמדה הקורבנית, כלומר מנאשמים הופכים למאשימים. 

 

בגרסה הזוגית זה נראה בערך ככה: "אם לא היית מדברת אלי בחוצפה לא היית מביאה אותי להתפרצות הזו. תראי למה את גורמת".

 

ברוגז זה ענישה

לפעמים זה ייקח שבועיים עד שהגבר ייעתר למאמציה של אשתו להכריז על שביתת נשק. השתיקה הרועמת המלווה בהענשת האישה בכל דרך אפשרית היא דרכו לומר ? "אני הנפגע, אני הקורבן. תבקשי סליחה ואחר כך נדבר". אפרופו ענישה. כל כך קל להעניש אישה המטופלת בכמה ילדים, עובדת במשרה מליאה ואחראית על ניהול הבית. הצעדים הראשונים המכריזים על מלחמה באים לביטוי בהפסקת "העזרה" שהגבר מגיש לאשתו כמחווה של נדיבות הראויה לא רק לציון לשבח על בסיס קבוע אלא גם לאסירות תודה. העזרה פוסקת. כחברת החשמל המנתקת את הזרם כאשר החשבון אינו משולם, כך הגבר קוטע את העזרה באומרו ללא מילים: "לא מגיע לך".

 

האם אחרי שבועיים הוא יבין? האם ישמיע את מילות ההתנצלות באופן מפורש או שמא יסתפק במחוות קטנות המעידות על ביטוי של חרטה ורצון להתפייס. ללא מילים. לא כדאי מילים. מילים עלולות להסגיר.


בצדק תשאלו מדוע אני מפנה את חיציי לגבר. וכי נשים פטורות מהתנהגות כוחנית זו? ומדוע האפליה? אדם הוא אדם, גבר או אישה. ואכן כמה נוח יכול היה להיות לו יכולתי להסכים ולומר את דבריי בלשון כוללנית. אך לא היא.

 

אם ניקח למשל, את התנצלותה המאוחרת, הגמגמנית, המהוססת של מדינת ישראל כלפי טורקיה, באיחור של שלוש שנים. זו דוגמא שיכולה לשמש ספר הדרכה על ההבדלים בין המינים. הבדלים בין נשים וגברים לא קורים בבת אחת. הם פועל יוצא של אלפי שנות תרבות בהם התקיימו תהליכי חברות (סוציאליזציה)  שניתבו כל מין לחשוב, להרגיש, לנהוג, לתקשר ואפילו לחלום בשפה משלו.

 

כששתי תרבויות נפגשות -הנשים עם הגברים

בספרו הפופולארי של ד"ר ג'ון גריי "גברים ממאדים נשים מנגה" (1992) מתוארות באופן ציורי שתי תרבויות שונות ? האחת של נשים ? "נגה" והשנייה של גברים ? "מאדים". סוד הצלחתו הסוחפת של הספר היה במתן הסבר מרגיע מדוע נשים וגברים הם כה שונים בתפיסת המציאות שלהם עד שלעתים הם רוצים לתלוש זה את שערותיו של זה (לאחר שחולפת לה תקופת החיזור). וגם כאשר כוונותיהם כנות להבין זה את זו הם מתקשים, הם מתאמצים, הם תוהים, הם מופתעים, הם מתנשאים, הם המומים ולבסוף עושים עצמם כאילו הבינו ולעתים קרובות הבינו מעט מאוד. וההסבר הוא פשוט והגיוני. הם באים משתי תרבויות שונות. ועכשיו נרגענו. (האומנם?)

 

 בשפת "נגה" (השפה הנשית) מדברים, משוחחים, מקשיבים, מבטאים רגשות, מספרים סיפורים עם המון פרטים, מדברים בשפת גוף עשירה, עם הידיים ועם המון הבעות פנים, צוחקים בקול רם ומשמיעים ציוצים וקריאות חדווה ילדותיים, מתחבקים ובוכים וגם צועקים ומרכלים ועוד ועוד. ליבת השפה טמונה באמונה שהדיבור מקרב, שכדאי לשתף, שראוי לתקן מה שהתקלקל. שמותר וצריך לבקש סליחה, להתנצל. נשים בצר להן נעזרות בחברותיהן ואולי בשל כך גם מאריכות את חייהן… וברצינות, מחקרים מראים ש"זמן חברות" בריא לא רק לנפש האישה אלא גם לבריאותה הגופנית.


בשפת "מאדים" הכול כמעט הפוך. רצוי להמעיט במילים כדי לא להסגיר מידע או רגשות. רצוי לצמצם למינימום את שפת הגוף כדי לא להסגיר את הנסתר הפנימי. מקשיבים כדי לקלוט את הזולת (לעתים "האויב"). מדובבים כדי ללמוד את מה שנחוץ להופכו לכלי עבודה בדיון או בוויכוח, או במשא ומתן. לעולם לא להראות חולשה. התנצלות נתפסת כחולשה. לא להזדקק למילה חמה, לפרגון (אנחנו לא ילדים קטנים), לשמור בכול מחיר על הכבוד והגאווה. ואם "נתפסת" בקלקלתך ? תהפוך את הדברים כך שידך תהיה על העליונה. כי זה למעשה הדבר החשוב ביותר ? לנצח!

 

ואחרי שאמרנו כול זאת אוכל לחזור ולציין את שש הנקודות הבאות המנחות את בן הזוג הפרטי כמו גם את המנהיג הלאומי שלנו  בהימנעות מהתנצלות בפני הטורקים, למשל. לפנינו הצגת תכלית של התנהגות שכולה על טוהרת הקודים הגבריים. קרי:

(1) לעולם אל תהיה הראשון שימצמץ.

(2) המתן, התארגן, צבור כוח.

(3) שפר עמדות, תן פרשנות נוחה עבורך לעובדות, גם אם תצטרך לסלף פה ושם. אז מה? כולם נוהגים כך.

(4) גם אם תיאלץ להתנצל לבסוף, תציג את העובדות כך שיסבירו למה עשית מה שעשית. רמוז להם שזה לא באחריותך.

(5)  נסה לגרוף רווחים מהמצב.

(6) לעולם, אל תיתן בזול מה שאתה יכול לתת ביוקר.

 

 

למה אנחנו כל כך מפחדים להתנצל?

בואו נראה מה הרווחנו ומה הפסדנו. הרווחנו: כוח, גאווה (גם גאווה לאומית), מרחב תמרון, יחסי ציבור טובים (בעיקר בחברה הדוגלת בכוח), וגם אשלייה של נצחון. הפסדנו: פיוס ושלום, רוגע ושלווה, אהבה וחום, ידידות וקרבה, קבלנו הרבה עוינות, לפעמים מלחמה וגם מוות.

 

המאזן ברור. מדוע אם כן אסטרטגיית ה"אנטי-התנצלות" כה רווחת במקומותינו? מדוע התנצלות היא יותר מס שפתיים ומטרה מופשטת ולא התנהגות יומיומית, נורמטיבית ? בין בני זוג, כמו גם בין מדינות. מדוע באמת?

 

כי "ככה". התרגלנו לנהוג כמו כולם. לציית לחוקי הלחץ החברתי. לעשות מה שכולם עושים. אם מקובל לסגוד לכוח ולבוז לחולשה, אם מקובל לתפוס התנצלות כסוג של חולשה, אם נחשב לפתטי לגלות רגשות ואם אנחנו ניחשב ל"חננות", "לוזרים", פתטיים?, "מסכנים" אם נתנצל במקום שאנשים לא מתנצלים ? מדוע שנסתכן?


המחלה היא כה מדבקת עד שנדמה שבשנים האחרונות היא הפכה לנורמה חוצת מגדר, כלומר גם נשים.

 

לפני שנים רבות שמעתי הרצאה מוקלטת של מומחית ליחסי עבודה אמריקאית. היא דברה על המניעים לשביתות בקרב עובדים, על כעסים והעדר אמון. וכך סכמה את דבריה: מנהלים/ים חכמים מעניקים תוספת שכר לעובדיהם לפני שהם מבקשים. ובכך הם זוכים לאמון, לאהבה, להכרת תודה וגם להגדלת התפוקה. מנהלים/ים בינוניים מעניקים תוספת שכר רק אחרי לחץ, שביתות, מריטת עצבים. ואז הם "זוכים" בעוינות של העובדים, במרירות שלהם, ובחשדנות. העובדים לא ישתדלו למענם.


אני זוכרת שבהשפעת ההרצאה חזרתי הביתה (ילדינו אז היו צעירים בגיל בי"ס יסודי) והודעתי לילדיי שנגדיל את דמי הכיס שלהם בסכום נכבד. אני זוכרת את תגובתם המופתעת. "לא אמא, לא צריך, זה יותר מידי". הם סרבו לקבל את התוספת. הנדיבות של ההורה עוררה נדיבות חוזרת. ככה זה.

זה היה אחד השיעורים החשובים של חיי ולא רק בתחום ההורי או הניהולי. עיקרון הנדיבות שמנטרל את הפחד להיות "פראייר". אותו עיקרון מנחה אותנו להכיר בעוול קטן או גדול שגרמנו. להתנצל. להודות בטעות. הרי להיות אנושי פירושו לטעות. אז זה בסדר לטעות. רק שיש לתקן. זו משמעות הבגרות וההגינות ביחסי אנוש באשר הם.

 

 

 

 

תגובות (0)
הוסף תגובה