סיפור על מנוף שלא הגיע ועל צדיקים שמצאתי

כשהייתי בערוץ הילדים, היינו מתחילים ימי צילום ב7 בבוקר. אני הייתי תמיד מתייצבת בחמישה לשבע, וכל הצוות היה מגיע בשבע ורבע. ככה אני מרגישה בשיפוץ של הבית.הוא אמנם מתקדם לתפארת מדינת ישראל אבל יש ימים קשים. בייחוד אלה בהם אני קמה ברבע לשש כדי לחכות לטייחים שהבטיחו בשש אפס אפס להגיע והגיעו בשמונה ועשרה. אני עומדת במבנה לא מבנה, קופאת למוות, מקללת את כל העולם ומצטערת שנכנסתי לסיפור הזה.

 

 

 

אבל רוב הזמן, ביחוד בימים שהשמש זורחת, אני מנהלת את השיפוץ ביד רמה. איל בר האדריכל עוזר לי בדברים החשובים באמת ואני בשטח "מטפלת" בפועלים. מגיעה מוקדם מוקדם לפתוח את הבית, מכינה קפה (שחור), ומתעצבנת כששופכים אותו על הרצפה. אני מתאמת בין כולם (שעות ליד מפיקות הטלוויזיה הטובות בארץ עשו את שלהן), קופצת להביא מברשת שחסרה ובקיצור – אני מודה שבזמן האחרון אני נהנית (אל תגלו לבעלי).

 

לפני כמה ימים גיליתי איזו בעיה בגג- make a long story short, הזמנתי 6 פועלים לעשות איזו יציקה מטורפת  ובמקביל תיאמתי עם חנות חומרי הבניין שהמנוף יגיע עם החומרים. שוב קמתי ברבע לשש וגידפתי את כל העולם רק שהפעם 6 פועלים עמדו וחיכו לי כמו חיילים ליד הבית. לא האמנתי שזה קורה לי. הנה, לחשתי לעצמי, סופסוף יום שמתחיל ברגל ימין. עשיתי לכולנו קפה (שחור, כבר אמרתי?), והתיישבנו לקשקש על החיים.

 

 

היה מעניין וכבר נגמר הקפה והמנוף שאמור היה להגיע עם החול והסומסום לא נראה באופק. המשכנו לדבר אבל הראש שלי כבר היה במקום אחר. התקשרתי למקום ממנו הזמנתי את המנוף והחומר. “את בטוחה?" הם שאלו בקול דרמטי מדי "את בטוחה שהוא לא הגיע?”, “כן" עניתי, מנסה לשלוט על היאוש המעורבב בכעס שמתחיל לצאת לי מהגוף בלי שליטה "לא מדובר בנמלה, ונראה לי שקשה לפספס משאית עם מנוף שמתרומם לגובה 15 מטר". “וואלה" הם ענו לי, “כן, וואלה" עניתי בחזרה, מרגישה שתחילתו של היום לא היתה סימן להמשכו או סופו.

 

עברה עוד שעה ואני, למרות הצינה, התחלתי להזיע. עשרות הטלפונים לא קידמו אותי לשום מקום, ואחרי עוד שעתיים שבהן הבטיחו לי שבאמת באמת עוד רגע הוא מגיע (ועד היום הוא לא הגיע), שילמתי לפועלים את היומית שלהם, ושחררתי אותם לדרכם. רציתי להרוג מישהו. סתם כסף וזמן שהלכו לפח בגלל נהג משאית, שהסתבר אחר כך, היה לילה קודם במסיבה ולא התעורר בבוקר. אין לתאר. איך אמרה חברה שלי? חומר זה חומר זה חומר. ומלט מחנות אחת זה כמו מלט מחנות אחרת, אז יאללה תחליפי ספק.

 

אחרי עוד שרשרת אכזבות (שכמובן כל אחת מהן היתה נזק כספי במימדים שונים) חטפתי יאוש. באחת הנסיעות מהחנות של נירלט שבלח"י בר”ג, התבלבלתי קצת בדרך ופניתי בטעות לכביש החדש לפתח תקווה, בהסתבכויות נתקלתי בשלט "דור וצורי- חומרי בניין". אמרתי לעצמי, יאללה ניתן צ'אנס לעוד מישהו. תאמת? איך אומרים? "באתי, נדלקתי!" מצאתי אולם תצוגה קטן עם מחסן ענק(!) שיש בו הכל מכל: ריצוף, כלים סניטריים, חומר שחור..הם עובדים עם – פלאסון, כרמית, חלמיש, איטונג, גרואה, נירלט ומי לא. ואנשים נחמדים נחמדים. הם בעצם מספקים את כל השרותים והמוצרים שדרושים מהרגע שמתחילים לבנות או לשפץ, עד לרגע האחרון.

 

אז בהתחלה הייתי חשדנית- כי מי שנכווה ברותחין שיזהר גם במים קרים, אבל מהר מאוד האהבה ממבט ראשון הפכה לרומן. כי זמנים זה זמנים, מילה זו מילה ואם יש לך בעיה – הופכים עולמות כדי למצוא לך פיתרון. אז חשבתי לעצמי שרוב השנה האחרונה אני מתלוננת ואם מצאתי מישהו שמגיע לפרגן לו – אז הנה אני כאן: שירות נעים ועם כל הלב, אמינות (חשוב חשוב חשוב) ומלאים זמינים במקום. תענוג.

תגובות (0)
הוסף תגובה