מרב מילר מסכמת שנה

רגע לפני שאני צוללת ללילות לבנים מוקפת ערימות טיטולים, החלטתי לכנס את הבנות לערב פרידה. פרידה מחיי, כפי שהכרתי אותם עד היום, ובציפייה גדולה לחיים החדשים, תרתי משמע ,שבפתח.

 

לפני שנה בדיוק, נפגשנו כולנו למסיבת רווקות. חשפן ומגדת עתידות לא היו בתוכנית האומנותית, למרות שמדובר בתמהיל לא הומוגני של בנות מכל מיני תקופות ואירועים בחיי, היה ברור שהמכנה המשותף לכולן הוא היכולת לפטפט וללעוס, בו זמנית אם אפשר.  

 

כדי להפוך את המפגש לנעים וטעים, הבנות הזמינו הביתה שף גורמה מדופלם שאמור היה לבשל לנו מטעמים ועל הדרך ללמד אותנו גם איך להכין אותם בעצמנו. זה נגמר כמובן בכך שלעסנו בהנאה, ואת החלק החינוכי – מעשי של הסדנה, השארנו למועד  אחר. מישהי עוד התעניינה מתוך נימוס איך מכינים איזו מנה ראשונה או קינוח, אבל אפשר לסכם ולומר שעל השלב הזה דילגנו. אכלנו, שתינו, צחקנו ובעיקר נהנינו.

בשנה, בשנה שעברה

שנה אחרי, התחשק לי שוב לארגן מן מפגש בנות שכזה. לא שחייבים סיבה למסיבה, אבל בשביל הפרוטוקול החלטתי שזו הזדמנות מצוינת לסכם שנה. ועל הדרך, לכנס שוב את הפורום, רגע לפני שהשיחות העתידיות שלי בטווח הקצר יכללו, כמו שהאמהות שבינינו מאיימות-מבטיחות לי, בעיקר ענייני גזים וכאבי שיניים.

 

שנה עברה, החגים אך תמו, גרמו לי לעצור, לקחת אוויר ולהביט לרגע לאחור. האמת, קשה להאמין שעברה שנה. היום עם בטן של חודש תשיעי ואלבום חתונה עב כרס לא פחות, אני עוד לא קולטת איזה שינוי ענק עברתי. מרווקה תל אביבית, שאימא שלה הודיעה בייאוש שאת הנכדים שלה היא כבר כנראה תיאלץ לעשות בעצמה, עברתי למדידות שמלות  ולערבי טעימות.  והיום, קצת יותר משנה, (את רואה, אימא יש תקווה…)  אני עסוקה בלתרגל נשימות, לגלגל בראש שמות של עוללים ולנסות לקלוט, שעוד  דקה אני אהיה אימא בעצמי.

 

מצוידת בסיבות הנכונות לחגוג, מצאתי תאריך לכינוס המקהלה העליזה בשנית. האמת שגם על קבוצת המיקוד שלי עברו לא מעט שינויים. שתיים ילדו, אחת התחתנה, אחרת נפרדה, אחת כבר עשתה לבן בר מצווה ואחרת עדיין מחפשת. 

איך להסתיר את כל המקומות לא נכונים

גם הפעם חשקתי בתוכנית אומנותית, מעבר לפעילות שוטפת של לעיסה וקשקשת. הייתי צריכה משהו שיתאים לכולן. קיבלתי המלצה חמה על סדנאות הסטיילינג של גאלה רחמילביץ. חשבתי לעצמי שהריונית, רווקה וגרושה (וזו לא התחלה של בדיחה), תמיד ירצו להיראות טוב, וכל מה שקשור לבגדים ולקניות משמח לפחות כמו עוד פרוסה מעוגת השוקולד המצוינת, שחברתי האופה המהוללת תביא במילא.

 

הזהרתי את גאלה, שמדובר בחבורה שאין לה יותר מדי סבלנות להסברים. היא לא התרגשה מהאזהרות. יודעת כנראה שטיפים לגבי איך להיראות יותר רזה ויותר ויפה, יצליחו לנצח גם את שיחת הבנות הערה ביותר.

 

שעה לפני שהיא באה פתחנו שולחן. יכול להיות שזו היתה טעות למלא את הבטן במאפים ופשטידות ואז לעמוד למבחן הסטייליסטית… אבל האווירה היתה חיובית. לא קיבלנו על הראש מה אסור ולמה אסור, אלא מה כדאי ומה עדיף. מה מטשטש ומה מתאים למלאות במקומות הנכונים, ומה הולם את מי שמלאה במקומות  הפחות  נכונים.

 

למדנו איך הופכים שמלה שחורה פשוטה לשמלת ערב. וגם איך לובשים את אותה השמלה בדיוק יום אחרי יום בשינוי אביזרים, חגורה או צעיף או שרשרת, בלי שאף אחד יבחין שזו אותה השמלה בדיוק. חוץ מוורד שהעירה במידה לא מבוטלת של צדק, שהריח הוא זה שעלול להסגיר אותנו…

שלב הקינוחים

בסיומה של סדנה משעשעת  ומהנה, ואחרי שהפכנו כולנו למהממות, הגיע שלב הקינוחים. אני מודה שקשה יותר לעכל עוגת שוקולד אחרי שדקה קודם שמענו איך מסתירים אגן רחב. דיאטה, אגב, זו עדיין השיטה הטובה ביותר. אבל דיאטה, יודע כל הדיוט, מתחילים רק ביום ראשון או אחרי החגים. לא הערב.

 

השעון כבר הראה אחרי חצות. החבורה החלה לדלל שורות. בכל זאת, מחר יום עבודה. האיש היקר קיבל פס לחזור הביתה, ואני צנחתי על הספה בסלון. מסביבי עדיין נותרו תבניות של עוגות ומאפים שיספיקו לנו עד החגים הבאים, כוסות של יין וכתם אדום אחד על השטיח.

 

הייתי עייפה אבל מאד מרוצה. החברות הכי טובות שלי רק הלכו, האיש שלי בסלון לידי, ואני מסתכלת על הבטן שעולה ויורדת וזזה לצדדים. כל המתוקים שדגמתי העירו את מי שבפנים. או-טו-טו השכירות נגמרת, ואנחנו הולכים להיפגש פנים אל פנים. סוף סוף.

תגובות (0)
הוסף תגובה