מעיין פופלבסקי: זה הסיפור עם עמנואל רוזן

ביום שני בתכנית "שש עם עודד בן עמי" התראיינה מעיין פופלבסקי, שסיפרה בשם מלא ובפנים גלויות על מה שהתרחש בפגישה ראשונה עם עמנואל רוזן, חוויה שהוגדרה על ידי המשטרה כמעשה מגונה. 

 

פופלבסקי אמרה בראיון שהייתה בהלם ו"לקח לה כמה שניות להבין מה קורה", שהרגישה צורך לבדוק שדלתות הרכב לא נעולות ולמרות מבוכתה העמידה את רוזן במקום וסירבה לשתף עמו פעולה. כשנשאלה מדוע לא התלוננה, השיבה פופלבסקי כי היא חשבה שמדובר בחוויה שקרתה רק לה, שאותו אירוע לא מנהל אותה היום, שהיא לא ייחסה לו קונטקסט חברתי ושהיא לא חשבה שתלונה עשויה למנוע פגיעה של נשים אחרות. עוד הוסיפה שהיא לא רוצה להכניס את זה לחיים שלה ושאין בה רצון לנקמה, וכי רוזן הוא אדם מקסים, מעניין וכריזמטי.

 

עוד ב Onlife:

 

לא יעלה על הדעת שנשים חזקות סובלות מהטרדה מינית

כשצפיתי בראיון לא יכולתי שלא לחוש הזדהות. צירוף המילים "כולנו א'" שנולד במשפט של משה קצב, צף ועלה בראשי. "כולנו מעיין". נזכרתי בחוויות בחיי בהן הוטרדתי מינית או נחשפתי למעשים מגונים. גם אני תפסתי את אותם אירועים באותו אופן: כחוויות בחיים, אירועים שרירותיים שקרו לי בזמן שהלכתי ברחוב, נסעתי באוטובוס, יצאתי למועדון (והרשימה ממשיכה). בדיוק כמו שאמרה פופלבסקי בראיון – לא חשבתי שישי לי יכולת להשפיע על זה, לא חשבתי שיש בכלל מה לעשות, לא חשבתי על עצמי בתור קורבן וממש לא חשבתי על זה בהקשר חברתי רחב יותר. ממש כמו מעיין, גם אני המשכתי הלאה.

 

עבורי, השינוי הגיע כשנחשפתי לתפיסת עולם פמיניסטית בקורס באוניברסיטה. פתאום הבנתי שאותן חוויות שקיבלתי כחלק מהמציאות הן חוויות משותפות להרבה מאוד נשים (וארחיק ואומר: לכל הנשים) ושהן ממשיכות לקרות בתוך קונטקסט חברתי מסוים שמאפשר ומנציח את קיומן: חברה שבה לגברים יש יותר כוח (פיזי או חברתי), שבה מלמדים נשים מגיל מאוד צעיר להתנהג יפה, להיות מנומסות ולא לעשות סצנה, חברה שבה ברור לכולם (ולכולן) שכדי להתקדם עלייך "לגדל ביצים" ולהיות "אחת מהחבר'ה", אחרת לא ממש יספרו אותך. חברה שבה נשים יודעות שהן נשפטות קודם כל על המראה שלהן ורק אחר כך על כישוריהן, חברה שבה לנשים יש "משהו" שהגברים רוצים, ואותו הן "צריכות לתת" (אם הן נותנות הן מסתכנות בקבלת התואר 'שרמוטות' ואם לא, אז הן כנראה פריג'ידיות מרושעות).

 

קשה שלא להזדהות. מעיין פופלבסקי (צילום מסך)

 

מנגד, קשר של שתיקה סביב אלימות מינית מצמיח תפיסות עולם שגויות ושלל סטריאוטיפים. אנחנו רגילים לחשוב על "נפגעות" כעל נשים חלשות, חפויות ראש ומכווצות בפינת החדר, כמו בצילומי האילוסטרציה. "אלימות מינית" הוא מושג שמתפרש אצל רובנו כאונס אלים בסמטה חשוכה, או אונס קבוצתי (על ידי "בני טובים" שאיזו נערה בכלל פיתתה), או משהו שקורה אצל "אחרים" – חרדים, סודנים, בהודו – בטח לא אצלנו. אנחנו (חושבים שאנחנו) לא מכירים נשים או גברים שנפגעו מינית. אחרי הכל, אנחנו לא מכירים ילדות מכווצות בפינה, והרי לא יעלה על הדעת שנשים חזקות, זקופות, רהוטות ודעתניות, כמו מעיין פופלבסקי או כמוני, יכולות לחוות הטרדה או תקיפה מינית. הבעיה היא שתמונת העולם הזאת היא מעוותת וחלקית.

 

אלימות מינית היא כל כך שכיחה שלמדנו לא לעשות ממנה עניין

אלימות מינית היא חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו, כל כך שכיחה עד שברוב המקרים יותר קל לנו "להחליק", לעצום עיניים או להתנער ולהמשיך הלאה מאשר להתמודד עם מה שבאמת קרה. זה קורה לכולן, לא משנה אם את תופסת את עצמך כאישה "חזקה" או "חלשה", בעמדה בכירה או זוטרה, כולנו היינו, או עלולות להיות, במקום הזה. זה לא אומר שהאירוע לא קרה או שלא נפגענו, זה רק אומר שהמחיר שאנו עלולות לשלם כדי להתמודד איתו או להפסיק אותו – עלול להיות כבד הרבה יותר ממחיר הפגיעה עצמה.  

 

אלימות מינית היא כל כך שכיחה שלמדנו לא לעשות ממנה עניין. כי מי בכלל יכולה לצאת נגד כל גבר ששורק או צובט בישבן ברחוב, נגד כל הערה סקסיסטית בבית ספר או במשרד, נגד כל מגע לא רצוי בפאב, נגד החבר או הבוס או בן הזוג או הטאלנט? ובתור נשים חזקות, אנחנו מוצאות עצמנו תוהות: למה שניתן לזה בכלל לשבש לנו את החיים? חסר לנו מה לעשות? עצם המחשבה על הגשת תלונה במשטרה בכל אירוע כזה מעוררת גיחוך, גם אצלנו ובוודאי גם אצל השוטרים. כמו שקראתי פעם באיזה טוקבק: "אם זאת תקיפה מינית אז חצי מדינה צריכה לשבת בכלא". ברור לגמרי שהכלים המשפטיים הם לא מספיק יעילים.  

אלימות מינית היא לא רק אונס קבוצתי אלים

זאת הסיבה שאנחנו מתעקשות כל כך לא להישאר רק בשיח המשפטי, אלא להמשיך ולהרחיב דווקא את השיח הנורמטיבי, זה שעוסק בחברה שלנו ובחיים של כל אחת ואחד מהפרטים בה. אם רק תבחרו לפקוח עיניים, לא תאמינו כמה אלימות מינית תראו סביבכם – זה בכל מקום.

 

אין אף נפגעת ואף נפגע שהתלונה שלהם במשטרה היא זאת שתשנה את פני הדברים. זאת האחריות של כולנו, כחברה, להתמודד עם התופעה הזאת. עלינו להבין שאלימות מינית היא לא התנהגות מקובלת, היא כן פוגעת (גם אם זה היה "בצחוק", גם אם אנחנו לא מראות או לא מתלוננות), היא כן מעכבת ומגבילה אותנו בחיים. אלימות מינית אינה רק אונס קבוצתי אלים שיצלק את הנפגעת לכל החיים, אלא גם אירוע קטן ושולי ברחוב, ועוד אירוע ועוד אחד, שביחד מזכירים לנו מה המקום ומה הערך שלנו כנשים, ומערערים את תחושת הביטחון.

 

עלינו להפסיק להפנות אצבע מאשימה כלפי כולם מלבד הפוגעים. בנוסף, עלינו לזכור שאנחנו לא חייבות לקבל את האירועים האלה כחלק מהמציאות שלנו. זה לא חייב להיות ככה, ויש בכוחנו לשנות.

 

הכותבת היא רכזת חינוך במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ת"א. מרכזי הסיוע מקיימים סדנאות למניעת אלימות מינית בבתי"ס ובמקומות עבודה.

 

ניתן לפנות אל מרכזי הסיוע דרך קוי החירום: 1202 קו נשים, 1203 קו גברים

תגובות (0)
הוסף תגובה