מחקר: הטעות הכי נפוצה של רופאים היא אבחון שגוי

מחקר חדש שפורסם לאחרונה חושף נתון מעניין ומטריד כאחד: מסתבר שמתוך כל הטעויות שנעשות על ידי רופאים, הנפוצות ביותר הן טעויות בשלב האבחון. את המחקר ערך ד"ר דיויד ניומן טוקר, מבית הספר לרפואה ג'ון הופקינס בבולטימור, שבמהלך שנות עבודתו כרופא בבית חולים נתקל במקרים בהם אנשים שהיו יכולים להיות בריאים לחלוטין – ניזוקו באופן חמור ולעיתים גם קבוע בשל טעויות בשלב האבחון.

 

הוא נותן כדוגמא מחליקה אולימפית שנפלה והגיעה לבית חולים כשהיא מתלוננת על חולשה וכאב ראש. היא אובחנה כסובלת ממיגרנה וכעבור מספר ימים, כשמצבה החמיר, התברר שלקתה בשבץ. במקרה אחר, אישה התלוננה מספר פעמים על כאבים בחזה ונבדקה על ידי רופאים שונים בבתי חולים שנים – איש מהם לא אבחן שהכאבים נובעים מלחץ בעמוד השדרה, מקרה שהסתיים בנכות של אותה אישה.

 

עוד ב Onlife:

 

בתי חולים כלל לא נדרשים לתעד את הטעויות

ד"ר ניומן טוקר בדק את הנתונים בתיקי רשלנות רפואית שנאספו במשך 25 שנה, וגילה כי מבין כלל התביעות שהתקבלו וששולמו בגינן פיצויים – הכי הרבה טעויות נעשו בשלב האבחון. טעויות אלה גרמו לנזקים החמורים ביותר ועלו, בהתאם – הכי הרבה כסף. מעבר לסכומי העתק ולנזק הפיזי – טוקר מדגיש שרוב הטעויות היו יכולות להימנע.

 

הסיבה לאחוזים הגבוהים של טעויות באבחון דווקא, טמונה כנראה בעובדה שמדובר במשימה מסובכת, במקרים רבים מסובכת יותר מהטיפול עצמו. "כאשר אדם מגיע עם סחרחורת, הטווח של הגורמים האפשריים למצבו הוא עצום", הוא מסביר. גם הידע המדעי מוגבל, ולא תמיד אפשר לאבחן את המחלות בשלבים מוקדמים.

 

רופאים נעזרים היום במגוון רחב של בדיקות מתקדמות בשלב האבחון. בתיאוריה, לו היו מבצעים על כל חולה את כל הבדיקות הקיימות, סביר להניח שהיו מגיעים לאבחון יותר מדויק. אבל טוקר טוען שמעבר לעלות הגבוהה שמערכות הבריאות לא היו יכולות יכולה לעמוד בה, אבחון טוב צריך להיות גם יעיל. הגבול בין שימוש פזרני מדי לחסכני מדי בבדיקות הוא מטושטש, ומושפע מעלות הבדיקות הגבוהה בדרך כלל, מנחיצותן וזמינותן וגם מהעובדה שהן מגינות לא פעם על רופאים במקרים של תביעות.

 

למעשה, אותן תביעות רשלנות רפואית ותיעודן הן אלה שאפשרו את קיומו של המחקר, משום שבתי החולים עצמם כלל לא נדרשים לתעד ולפרסם את אותם מקרים בהם הרופאים שגו. באופן טבעי, אף בית חולים לא רוצה להיות היחיד שמפרסם דווקא את הטעויות שלו, לכן כל עוד לא תהיה דרישה רשמית של הממסד לפרסם מעקב אחרי טעויות מסוג זה – יהיה קשה לבצע בחינה אמיתית של הנושא. בעוד רוב המשאבים מופנים היום דווקא לשיפור הטיפול הרפואי, נתוני המחקר מצביעים על כך שהצורך האמיתי הוא דווקא לנסות ולצמצם את הטעויות בשלב האבחון. לשם כך, טוען עורך המחקר, יש צורך בשינוי מדיניות של ממש. מעבר להכרח הברור בתיעוד המקרים, טוקר ומומחים נוספים מציעים שינויים בסיסיים יותר, שלא מתמקדים בטעות ספציפית זו או אחרת, אלא מתחילים ביחסי רופא ומטופל, וממשיכים במערכת בריאות שלמה שעומדת מאחורי ההחלטות של רופאיה.

 

אבחון הוא משימה מסובכת, פעמים רבות יותר מהטיפול עצמו (צילום: Shutterstock)

 

הרופאים לא מסבירים לחולה שהבעיה נגרמה כתוצאה מטעות שלהם

בישראל, בתי החולים מחוייבים לדווח למשרד הבריאות על כל מקרה חריג, החל מתופעות לוואי חריגות בעוצמתן או בשכיחותן ועד למקרים קיצוניים כמו פטירה. בחוזר שמפיץ משרד הבריאות לבתי החולים נכתב כי כדי ללמוד מהניסיון, יש לקיים מערכת של דיווח על "התרחשויות חריגות, תקלות וכמעט תקלות". עם זאת, במקרים בהם מטופל השתחרר מבית החולים כשהוא לא נחשב למקרה חריג, אך כעבור זמן מסוים גילה שהוא נפגע מרשלנות רפואית, הגיש תביעה וזכה – אין דיווח למשרד הבריאות. במשרד הבריאות אומרים כי מעקב אחרי פסיקות של בית משפט קיים במשרד המשפטים, וכי אנשים פרטיים יכולים, ללא קשר לתביעה, לפנות למשרד הבריאות ולדווח על מקרים שלדעתם דורשים בדיקה.

 

עו"ד דורי כספי, ממשרד עורכי הדין כספי – סרור ושות' המתמחה בתחום הרשלנות הרפואית, אומר לנו: "אין לנו מעקב סטטיסטי מדויק, ובטח שלא נתונים ארציים, אבל אני יכול להגיד על סמך אינטואיציה, אחרי 29 שנה של עבודה בתחום, שזה נכון שהנושא של טעויות באבחון במובן הרחב של המילה הם חלק ניכר, אם לא החלק הארי של נזקי רשלנות רפואית". בארץ, הוא מסביר, אין מחויבות רשמית של בתי החולים לעקוב אחר נתונים של תביעות רשלנות, אבל בכל בית חולים יש יחידה לניהול סיכונים שתפקידה לזהות את אותם מקרי כשל שעלולים ליצור תביעה, ולייעל את תהליכי האבחון.

 

הנפגעים עצמם שמגיעים לתבוע כלל לא יודעים, ברוב המקרים, שהם לא אובחנו נכון. "הם יודעים ממה הם סובלים, אבל הם לא יודעים מה הביא למצבם", מסביר עו"ד כספי. "השפה בה הרופאים מדברים איתם היא בדרך כלל סינית מבחינתם, גם את המסמכים וסיכומי האשפוז אין להם יכולת ממשית להבין, ומעל הכל – אין גילוי יזום, וולנטרי, של רופאים שטעו. הם לא מסבירים לחולה שמצבו נגרם בגלל טעות שנעשתה בשלב זה או אחר, כך שגם אם הרופאים עצמם יודעים – לרוב החולה אינו יודע".

 

אין מעקב אמיתי אחרי טעויות (צילום: Shuuterstock)

 

טיפול אמיתי בבעיה דורש שינוי במדיניות

עו"ד אסי לביא צוקרמן, שעוסקת בתחום הרשלנות הרפואית, עבדה במשך שנים בייצוג רופאים ובתי חולים בתביעות מסוג זה ועברה בשנים האחרונות לייצוג התובעים, כך שהיא מכירה את התחום משני צדדיו. "זה באמת נכון להגיד שטעות באבחון היא גורם מרכזי", היא אומרת, אבל מסבירה שהפעילות של בתי החולים בעניין היא נושא בעייתי, משום שהוא נבדק לרוב דרך המחלקה לניהול סיכונים, ובעקבות תביעה משפטית. "ברוב תביעות הרשלנות הנתבעים לא מודים. הצעד הטבעי הוא לא להסיק מסקנות, אלא דווקא להסתיר ולחפות", היא מסבירה. "רק המקרים הקריטיים והקיצוניים נבדקים לעומק, בוועדות של משרד הבריאות, ובוועדות בדיקה פנימיות".

 

במקרה של טעויות באבחון, היא מדגישה, האפשרות להסיק מסקנות ולפעול בעניין היא מסובכת יותר. "התביעה במקרים האלה מגיעה הרבה פעמים שנים רבות אחרי שהטעות נעשתה. למשל, היה לי מקרה של אישה שבמשך שנים אובחנה כחולה בטרשת נפוצה וכך טיפלו בה. אחרי 14 שנים הבינו שטעו, נגרם לה נזק אדיר, אבל לא נעשתה בדיקה איך הטעות נעשתה ואיך מונעים ממנה להישנות", היא מספרת. "כשנעשית אבחנה לקויה החולה לא יודע ביום האבחנה, לפעמים רק אחרי שנים, ובדיעבד קשה לבדוק איפה בדיוק נפלה הטעות. אין למערכת כלים להתמודד, בהרבה מקרים הרופא כבר פרש, ועד שתביעות מגיעות אי אפשר לעשות תהליך מסודר. יש פסקי דין משמעותיים שמחלחלים למערכת הרפואית, אבל זה ברמת הפסיקה, ולא תהליך כולל". בתי החולים, היא מציינת, לא אשמים במצב, אבל לא ערוכים מבחינה תקציבית להתמודד עם הנושא.

 

לחיות 14 שנים במחשבה שאת חולה סופנית (צילום: Shutterstock)

 

טיפול אמיתי בנושא ידרוש, כאמור, שינוי במדיניות, אבל עו"ד צוקרמן דווקא מאמינה שניתן לצמצם, ולו במעט, את כמות הטעויות באבחון: "אני שומעת הרבה פעמים טענות של רופאים שאומרים שבגלל ריבוי התביעות, הרפואה הפכה "מתגוננת", שנערכות בדיקות מיותרות ויקרות רק כדי שיהיה תיעוד שנעשתה בדיקה. אני דווקא חושבת שזה תהליך נכון, עדיף לבדוק יותר מדי ולא להיפך. המערכת עדיין מאד מסננת בדיקות, לפעמים זה דווקא נובע מחשיבה חיובית של רופא, שמעדיף לשלוח את החולה הביתה בתקווה שלא מדובר במחלה איומה ולראות אם הוא יחזור, אבל בן אדם לא בא לרופא סתם. צריך לבדוק לעומק כבר בתלונה הראשונה".

 

יו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, פרופסור אבינועם רכס, אומר לנו שבישראל אכן יש רישום של נתונים ארציים הכוללים את כל תביעות הרשלנות הרפואית שמוגשות, אך מדגיש שלמידה אמיתית ומערכתית של הנושא לא תתבצע דרך תיקים משפטיים. "רופאים צריכים לדווח באופן יזום מצדם על כל טעות. אם התרבות החברתית תהיה שלא יעמידו אותם לדין, אז יהיה אפשר לנצל את הידע כדי למנוע טעויות ולזהות בעיות מערכתיות שצריך לטפל בהן. אף רופא לא מבצע טעות בכוונה כדי להזיק לחולה, ואם לא יענישו רופאים – אנחנו נדע יותר על הטעויות".

 

בקופות החולים בישראל כל חולה מקבל בממוצע שבע דקות עם הרופא, במהלכן אמור להתבצע האבחון הבסיסי. "לא צריך להיות פרופסור כדי להבין ששבע דקות הן זמן בלתי סביר לביצוע אבחנה. בזמן הזה הרופא צריך לשאול את החולה לשמו ולשלומו, להריץ במחשב את התיק הרפואי שלו ולהמתין בזמן שאותו אדם, לפעמים מבוגר, מוריד את המעיל והסוודר. לא רק בקופות החולים, גם בחדרי המיון העומס הוא עצום. כשאין תקנים ואין זמן המערכת נמצאת בnצב רגיש, ונעשות יותר טעויות".

 

שינוי, אומר פרופסור רכס, דורש השקעה של משאבים: "אם רוצים להוסיף לכל חולה עוד דקה אחת עם הרופא – זה דורש הוספה של הרבה תקנים. בסוף זה הכל עניין של כסף".  

תגובות (0)
הוסף תגובה