מס קבורה: ככה עושים ספין תקשורתי

הסימפוניה של אירועי הימים האחרונים מתנגנת לפי פרטיטורה צפויה עד כאב. גם מי שאינו אוחז במשרת פרשן פוליטי חמור סבר באחד מערוצי המדיה, יכול היה לרשום כבר לפני חצי שנה את האופן בו יתנהלו הדברים: תחילה נחשף הבור התקציבי במלוא הדרו, ומיד מצטרפת מקהלת הפרשנים עם שורת איומים מסמרי שיער באשר לתרחישים המתרגשים עלינו לכלותינו, אם לא נשכיל לשנס מותניים. במקביל, נזרקות לאוויר רמיזות ברורות יותר ופחות על האשמים שהם, כמובן, פעילי המחאה החברתית של 2011. אלמלא בקשותיהם המופרזות והמתפנקות, לא היה המשק הישראלי מידרדר לאן שהידרדר. לבם של נערי האוצר, נשמות רגישות שכמותם, לא עמד להם, הם שיחררו את הרסן, וכך הגענו לאן שהגענו.

 

עוד ב Onlife:

 

ואז מגיע הסולן המפורסם, האיש והבלורית, ומלהטט מעל שופר הפייסבוק שלו, כאב המעניש את בנו על מעשה קונדס עם מבחר יצירתי של עונשים חינוכיים, קשים אך לא בלתי אפשריים לנשיאה. או כמאמר אותו אב-משורר "זה יכאב, אבל זה יעבור". מנגד עולים, כמובן, גם כמה פרשנים שפחות מישרים קו, מעלים תהיות, שואלים שאלות. האמנם שוב אנחנו אשמים? האם באמת לא ניתן לחלק את הגזרות באופן טיפה יותר הגיוני? קצת פחות פוגעני? השאלות נשארות תלויות באוויר. יש אומרים שהן יתמוססו עם הזמן, אולם יש גם הסוברים שבעל הבלורית בכל זאת עשוי לאבד מעט מיוקרתו. וזה, גבירותי, דבר שלא יעלה על הדעת.

 

מס הקבורה: מחייב תגובה, אבל לעולם לא יתממש

כאן מגיע הטריק המרהיב באמת. כזה עוד לא היה לנו. את זה אני לפחות לא צפיתי. אכן, יש תמורה לאגרה. לא לחינם בחרנו לנו ראש ממשלה –  אה, סליחה, שר אוצר – יצירתי ומגניב כמו יאיר לפיד: מס הקבורה. מהיום, משדר לנו לפיד, תאלצו לשלם גם אחרי מותכם. דמי ארנונה על חלקת הקבר שלכם.

 

כמובן שהמקלדת כמו קמה לחיים לנוכח פנינה תקשורתית שכזו. איזהו הפובליציסט, כותב מאמרי הדעה או הטוקבקיסט שלא יחפש מיד, וגם ימצא, משהו משעשע להגיד על כך. תשלום מהקבר? הלא זה מקסים! אם הציניות לא הייתה מסתיימת באות ת', אפשר היה לומר שנמצא לה אופק חדש.

 

לא יעלה על הדעת שהוא יאבד מיוקרתו. יאיר לפיד

 

אז איפה כאן הטריק, אתם עשויים לשאול. ובכן, כפי שלימד אותנו בנימין נתניהו להגיב, אני שמח ששאלתם. הטריק יכנס לתוקפו מבלי שנרגיש (כמו כל הקסמים הטובים) בעוד, נניח, חודש או חודשיים, יכריז מי שיכריז שוואללה, זה באמת מוגזם, תשכחו ממס הקבורה. או שאפילו פשוט מזה, ממש כשם שנקבר מס הקבורה בפעם שעברה, כשעבר בכנסת ב- 2003, מתוקף הנסיבות: אף אחד פשוט לא יעיז לאכוף אותו. הרי עוד לא נולד ראש העיר שירים טלפון למשפחה שזה אתה איבדה את יקירה, יאחל להם שלא ידעו עוד צער, ויזכיר להם שעליהם לשלם מעתה 89 שקל לחודש עבור מסי הארנונה על חלקת הקבר. זה פשוט לא יקרה. אני מוכן לשים על כך את מלוא המוניטין הנבואי שלי.

 

בעודנו עסוקים במס הקבורה, גזירות קשות יותר עוברות באין מפריע

עכשיו מגיע הקסם לשיאו: כשם שהבדיחה החמצמצה הזו תגווע אל מעמקי הפיקנטריה של ההיסטוריה, כך היא גם תשאב איתה את כל הסטטוסים, הטוקבקים, הציוצים, הפוסטים והמניפסטים. רבבות רבבות של מילים שנכתבו, שלטים שצוירו, ממים שעוצבו, נאומים שנישאו – יתפיידו אל הריק. כי הנה, מס הקבורה המעצבן כל כך, ששאב את האנרגיה המהפכנית של כולנו, בוטל. מיליארדי פיקסלים שגוייסו במיוחד על מנת לנגח את הרעה, ימצאו עצמם ללא קיר לנגוח בו. הקיטור שוחרר, האזרחים ה"מסוכנים", בעלי הפוטנציאל המרדני, אלה שמצליחים איכשהו למצוא זמן ואנרגיה להרים לרגע את הראש מעל למים ולהגיב באיזשהו אופן על מעשיו המרושעים של האוצר ומבצעי דברו, יחזרו לכסאותיהם, יפליטו אנחת ייאוש בתחושה קשה שלמרות שמאבקם "כאילו" נשא פרי, איכשהו עדיין מסריח פה.

 

הריח מגיע מאחורי הקלעים. בעוד מס הקבורה מושך את אור הזרקורים וסופג בגבורה את מטח העגבניות, שם, מאחורי הפודיום, עוברים בסך, באין מפריע, שלל תקנות, מיסים, ביטולים, חיסולים וגזרות, הרבה פחות מעניינות, הרבה פחות מושכות אש, אבל כואבות פי כמה.

בעודי כותב שורות אלה, קישר אותי חבר להודעה של משרד האוצר, המבארת כי כל המקרה מקורו בטעות, ספק בהבנת הנקרא, ספק ביכולת הכתיבה. מס הקבורה בכלל עוסק בהתנהלות פרטית בין האוצר לחברה קדישא. כנראה עוד מהלומה בקרב בין יאיר לפיד לחרדים. לנו, אלה הנקראים ה"ציבור", אין כל סיבה לחשוש. אם כן, היתכן שהשחתתי כאן את זמני ואת זמנכם בשל ברווז עיתונאי קצוץ נוצות? או שבעצם, הכל פועל לפי התוכנית: ממש ברגע זה, בעודנו מתקשקשים כאן האם היה או לא היה מס קבורה (והרי מה זה בעצם משנה? אלפי הסטטוסים כבר נכתבו, כפול עשרות הטוקבקים שהוגבו. אפקט ההוקוס-פוקוס כבר התרחש), חולפת לה באוויר עוד גזירה. מה? מענק לידה? נו מילא. לא נורא. העיקר שיש לנו גז כחול לבן שהוא רק שלנו. אופס, כבר לא. מסתבר שתשובה דווקא מכר אותו. כפרות.

 

לבלוג של עמית גל

תגובות (0)
הוסף תגובה