הגדלת חזה היא לא עניינן של נערות בנות 15

הבוקר פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי הנחיות חדשות מטעם משרד הבריאות קובעות כי יש להימנע מניתוחי הגדלת חזה לנערות מתחת לגיל 17. במקרים חריגים, צויין, יש להיוועץ בפסיכיאטר או ברופא הילדים המכיר את הנערה.

.

לפני שאני מתחילה להסביר למה בעיניי מדובר בהנחיות חשובות והוגנות, גילוי נאות: עברתי ניתוח פלסטי. חלמתי עליו שנים, הלכתי לראשונה לרופא בגיל מאד צעיר, אבל בסופו של דבר – עברתי אותו כשהייתי בת 26. ולמה? כי הייתה דרך שהייתי צריכה לעבור קודם, לפני שאני חותכת ועושה קיצורים.

 

עוד ב Onlife:

 

ניתוחים פלסטיים אינם דבר רע, יציאה מפרופורציות היא כן

אני לא הולכת להתחיל להרצות על פתרונות עמוקים יותר לצורך של נערות בנות 16 (על פי הכתבה, גיל 16.5 הוא הגיל המקובל, "אולם בפועל גם נערות צעירות יותר עברו אותו לפי דרישתן") להרגיש טוב עם עצמן, ואני לא הולכת להתחיל למנות את כל הגורמים העמוקים והחשובים יותר שגורמים לנערות בגיל ההתבגרות, שהוא גם ככה קשה מנשוא, לתעב את עצמן ואת הגוף שלהן, ולהניח שאם רק, אם רק היה להן חזה גדול – הכל היה מושלם. כולנו יודעים את הסיבות, ואין ספק שיש משהו עמוק שעלינו לתקן. אבל בהינתן המציאות כפי שהיא – חובתנו לשמור על קצת גבולות.

 

ניתוחים פלסטיים אינם דבר רע. יציאה מפרופורציות היא כן, והיא בעיה נפוצה אצל מתבגרים, ומתישהו ההורים הפסיקו להיות סמכות, ועל הרופאים המנתחים מסתבר שבכלל אי אפשר לסמוך, שכן שמענו לא מעט סיפורים על ניתוחים מיותרים לחלוטין – אז מישהו צריך להיות המבוגר האחראי. אני לא מעריצה גדולה של התערבות החוק והמדינה, אבל אם אין ברירה, אז אין ברירה, כי עוד מעט נתחיל לנתח גם ילדות בנות 12.

 

למה שלא נלמד את בתנו המתבגרת דבר או שניים

לא צריך להיות רופאה כדי לדעת שבגיל 16 הגוף בכלל עוד לא סיים את ההתפתחות שלו, ואין עדיין דרך אמיתית לדעת איך בדיוק הוא יראה בסוף הדרך. כולם מכירים את ההיא שהייתה שטוחה כל התיכון, ופתאום בכיתה יב', בבת אחת, החזה שלה גדל (ולא, אני לא מדברת על ניתוח). או את ההוא שהיה הכי נמוך בשכבה עד כיתה יא', וחזר אחרי פסח מטר תשעים עם סימני מתיחה בגב. וכל זה בלי בכלל לציין שאת עוד לא יודעת מי את בפנים, איזו אישה תרצי להיות כשתהיי גדולה, ואיך תרצי שהיא תיראה. אחרי הכל, כולנו מובכות מהתמונות של עצמנו בגיל 16, קשה להגיד שאנחנו מעוניינות לשמור על הלוק הזה היום.

 

עוד דבר שאפשר לדעת בלי לסיים תואר ברפואה או בפסיכולוגיה, הוא שפרופורציות זה אולי הדבר החשוב ביותר שחסר למתבגרים. לא רק בגוף, בעיקר בראש. בגיל 16 כל דבר סרט. הכל נראה דרמטי וכל דבר הוא הרסני, בלתי הפיך וימוטט את חיינו. בכל הנוגע לנושא של דימוי גוף – באמת שאין גיל נורא מזה, בו אנחנו מסתכלות במראה ואשכרה רואות רק פגמים.

 

מסתכלות במראה ורואות רק פגמים (צילום: Shutterstock)

 

מזל שגדלנו ואנחנו יודעים שזה לא המצב, ואנחנו יכולים להעניק מחכמת החיים שלנו לבתנו המתבגרת. במקום להיבהל מזה שהיא חושבת שחייה יסתיימו אם לא ניתן לה להחדיר 300cc של חומר לאיטום קירות לתוך הגוף, אנחנו יכולים להסביר לה דבר או שניים על סבלנות ואורך רוח, על שינויים ועל קבלה עצמית. על המסלול שאפשר לעשות עם עצמך, ועל מאמצים שצריך וגם כדאי לעשות לפני שלוקחים את הפנייה הקלה, שהיא לא תמיד הכי מיטיבה. ככה, על הדרך, לעשות את הדבר הזה, נו, איך זה נקרא? כן, לחנך אותה. גם להורים לא יזיק שמישהו יחנך אותם, יגזול מהם את הדרך הקלה ויכריח אותם להיות הורים.

 

מעולם לא חשבתי "למה לא עשיתי את זה קודם"

עברתי הרבה מאד דברים מאז הפעם הראשונה שהלכתי לרופא לברר על ניתוח ועד הניתוח עצמו. הגוף שלי השתנה, התפישה שלי את עצמי השתנתה, ואגב – גם הרפואה השתנתה, והניתוח היה שונה לגמרי, ומסוכן הרבה פחות. מה שבעיקר קרה בשנים האלה הוא שהתבגרתי. למדתי לאהוב את עצמי יותר, או לפחות לקבל את עצמי, ולא לעשות דרמה מכל חצ'קון ולא להתרגש מכל הערה של איזה טמבל ברחוב.

 

בסופו של חשבון, בגיל 26, כשכבר פחות או יותר עשיתי שלום עם עצמי, והחזה נותר עדיין המכשול היחיד שהציק לי – החלטתי להזיז אותו מהדרך. זאת הרגשה נפלאה, אין מה להיות צבועים בקשר לזה, וזה שינה את חיי. אבל אני לרגע לא חושבת "למה לא עשיתי את זה קודם".

תגובות (0)
הוסף תגובה