לשכוח ילד באוטו: למה זה קורה ואיך להימנע?

זה קורה כל שנה למספר הולך וגדל של ילדים. השנה זה קרה כבר לארבעה. אתמול זה קרה לילדה אחת, עם אבא מסור ואוהב, שכמו כולנו, מג'נגל בין ילדים, מחשבים, טלפונים, נהיגה, אלפי בקשות, וזרימה אינסופית של מידע. כולם דורשים תשומת לב ייחודית, מדויקת, וחשיבה מודעת.

 

האמת היא שאנחנו פשוט לא בנויים לזה. התודעה שלנו מעוצבת כך שהיא שואפת לפעילות אוטומטית. זאת המהות של למידה. כשאנחנו הופכים למומחים במשהו, אנחנו לא צריכים לחשוב כדי לעשות אותו. זו התכונה שמאפשרת לתינוקות לזהות חפצים, ללמוד לדבר וללכת, ובהמשך – לכתוב ולקרוא, וגם לנהוג.

 

הבעיה היא שבעוד רוב התהליכים האוטומטיים שלנו עוזרים לנו ומאפשרים לנו להתפנות להגות עמוקה בנושאים חשובים יותר, כמו מה נכין לארוחת הצהריים ואיך נפתור את הבעיה הבוערת במשרד, יש פעמים בהם הדבר מונע מאתנו לשים לב לעניינים של חיים ומוות. כמו בנהיגה, למשל.

 

כל נהג ותיק, שנוהג יותר משנה או שנתיים, יכול לספר על מקרים בהם הוא נכנס לאוטו, ושניה או שתיים אחר כך – הוא פשוט שם, ביעד, בלי שום זיכרון של הדרך. לכולנו קורה שאנחנו מתכוונים לנסוע למקום מסוים, ופתאום מוצאים את עצמנו מול הבית, או בגן, או בדרך לעבודה. זו המהות של התנהגות אוטומטית. היא נמצאת בפריפריה של התודעה שלנו, ברקע. ואנחנו פשוט לא בנויים להתנגד לתהליכים האלו.

 

רוב הזמן – הם מה שמאפשר לנו לשרוד, אבל בנהיגה זה עובד בדיוק להיפך. התהליך האוטומטי הוא שמונע מאתנו לראות אירועים חריגים, או לבצע פעולות שלא נכללות באוטומט. למשל, להוציא את הילד מהרכב כשהגענו למקום העבודה היא פעולה שלא נמצאת בתרחיש האוטומטי. הרי זה אף פעם לא המצב, נכון? אז אין סיבה שזה יהיה שם באוטומט. כדי שהפעולה הזאת תתבצע – אנחנו חייבים להיות במיקוד מלא ובשליטה מלאה בפעולה שאותה אנחנו מבצעים. והרי נהיגה היא פעולה אוטומטית, שבה אנחנו הכל חוץ מזה. כך בדיוק מתרחשות תאונות, ותאונות של שכחת ילדים ברכב אינן שונות בזה מכל תאונה אחרת.

 

לא שכחתם כלום? (צילום: Shutterstock)

 

איך מונעים תאונות כאלו? 

כמו שמונעים מנהגים לנהוג ללא חגורת בטיחות או לשכוח את האורות דולקים בתום הנסיעה. באמצעים טכנולוגיים. יש עשרות כאלו, בטווחים שונים של מחיר ופעילות (ממדבקה שאפשר להכין לבד בבית, השארת התיק ליד הכיסא של הילד, ועד לטכנולוגיות לווין מסובכות). כל מה שצריך לעשות הוא פשוט להשתמש בהם.

 

למה התאונות האלו ממשיכות להתרחש, אם אפשר למנוע אותן? 

מדובר בעיקר בחוסר מודעות. אם למוות בעריסה יש מודעות פנומנלית, ואין ריקי כהן בעולם שלא קונה "בייבי סנס" כדי שזה לא יקרה לה, תאונות של שכחת ילד ברכב מעוררות את התחושה שהן היו בשליטת הנהג, ולכן די בזהירות ובאחריות כדי למנוע אותן. כמובן שחשוב להיות זהירים ומודעים, אבל צריך גם להבין שזה לא מספיק, ושכדאי לגבות את התודעה שלנו באמצעי עזר טכני כלשהו: צפצוף, או אפילו השארת התיק לילד הילד. זה לא שאת התיק אי אפשר לשכוח, אבל כשנרצה להשתמש בארנק או בנייד, וזה יקרה בטווח של מספר דקות, נגלה ששכחנו אותו באוטו. את הילד נרצה לפגוש בשעה ארבע, כשיגיע הזמן להוציא אותו מהגן, ועד אז, מי יודע מה יקרה.

 

למה המחוקק לא מתערב?

לא שהוא לא מנסה. כבר למעלה מעשור שהשכיחות של התאונות מהסוג הזה נמצאת בעליה בכל העולם המערבי. ככל שהמדינה מפותחת יותר התאונות האלה קורות בה יותר, משום שהאנשים עסוקים יותר, ויותר ויותר תהליכים אוטומטיים מתקיימים בהתנהגות שלהם כדי לאפשר את פיצול הקשב בין יותר ויותר אמצעי תקשורת וערוצי החלפת מידע. המחוקקים וקבוצות אזרחים בעולם מנסים להגיע לפתרון, אבל בדרכם עומדים מספר מכשולים:

 

הראשון הוא מכשול האחריות המשפטית, במקרה של כשל במנגנון ההתראה הטכנולוגי. כמו לבני אדם, גם לגאדג'טים יש נקודות כשל. בניגוד לבני אדם, המכשירים הרבה יותר אמינים במצבים כאלו, והם טועים רק במקרי קצה לא סבירים. עדיין, כולם מפחדים מהמצב בו בשימוש המוני של מיליוני בני אדם, יקרה המקרה האחד שיהרוס את המוניטין של היצרן ויעלה מיליונים. לכן, חברות הרכב, שכמעט לכל אחת מהן יש פתרון מגירה שמחכה ליום שבו החוק יחייב אותה להתריע על שכחת יצורים חיים ברכב, עושות כל שביכולתן למנוע חקיקה כזו בארצות הברית. מכיוון שעלות של הפקת תקן למכשור כזה גבוהה מאוד, כל המדינות האחרות מחכות לארה"ב שתפעל ותייצר את התקן, כדי שניתן יהיה להעתיק אותו למדינות אחרות.

 

מכשול נוסף שעומד בדרך הפוליטית לפתרון הבעיה הוא סדר העדיפויות הציבורי. בעבר, תאונות מסוג זה התרחשו לעיתים נדירות וקל היה לצקצק בצער ולעבור לאייטם הבא. לכן הנושא לא קיבל דחיפה מספקת מהציבור, והוזנח על ידי הפוליטיקאים. בעקבות העלייה בתדירות התאונות הללו, ובעקבות ההבנה המתגברת שמדובר במצב מסכן חיים שיכול לקרות לכל נהג, המודעות הציבורית, ועמה הנכונות של הפוליטיקאים לטפל בבעיה במישור החקיקתי גוברת. עדיין, ההתנגדויות רבות, ותהליך החקיקה הוא איטי. בינתיים – ילדים ממשיכים למות בתאונות מחרידות שניתן למנוע אותן. עוד על תהליך החקיקה אפשר לקרוא כאן.

 

אף אחד לא באמת רוצה לקחת אחריות (צילום: Shutterstock)

 

מי כן יכול לפעול כבר עכשיו, ללא חקיקה, ומה אפשר לעשות כדי לעזור?

משרד החינוך יכול לחייב באופן מיידי כל קבלן נסיעות שקשור עמו בהסכם להתקין אחד מהאמצעים שמשרד התחבורה סקר ומצא אותם מתאימים וטובים למניעת שכחת ילדים ברכב. הוא לא עושה זאת, כי אף אחד לא מכריח אותו.

 

משרד התחבורה יכול לחייב באופן מיידי כל בעל רכב הסעות (או אפילו כל רכב פרטי), להתקין מתקן כזה, כחלק מחובות הטסט.

 

הרשויות המקומיות יכולות לרכוש בעלות זניחה של כ- 100 שקלים בחודש מערכות דיווח על הגעת תלמידים וילדי גנים למוסדות החינוך השונים ביישוב. מערכות אלו מתוחכמות ביותר וימנעו חלק ניכר מהמקרים רק בזכות תיאום המידע שיש לגננת/מורה, ההורה – ובמקרה הצורך – כוחות ההצלה, על הגעתו או אי הגעתו של הילד לגן או לבית הספר.

 

כל אחד מהגופים הללו אינו מעוניין לפעול משום שיש לו מטלות רבות, וזו מטלה שקל לטאטא מתחת לשטיח. כל הורה יכול לפעול בקלות לשינוי המצב, אם רק ידרוש שימוש באמצעים הללו מהעירייה, המועצה, הגננ/ת או המנהל/ת. אפשרות פחות טובה מבחינה ציבורית היא לארגן רכישות באמצעות תשלומי הורים של האמצעים הללו. בנוסף, עד שנגיע למצב של השתתפות המדינה בהתקנתם, כדאי לכל הורה לרכוש את אחד המכשירים לרכבו הפרטי, או לאמץ הרגל של השארת חפץ חיוני (ארנק, טלפון נייד, תיק, מחשב נייד) ליד כיסא התינוק, כדי ליצור מצב שבו חייבים להביט אחורה לפני היציאה מהרכב (זה לא מספיק למניעה מלאה, אבל עדיף על כלום).

 

חשוב להפיץ את המידע. אפשר לעשות לייק לעמוד שלנו בפייסבוק ולהעביר מידע שמתפרסם.

תגובות (0)
הוסף תגובה