נשים למכירה: מיצג מחאה בדיזנגוף סנטר

יום שלישי, 12:00 בצהריים, דיזנגוף סנטר. בין חנות הרשת של פוקס לבין זו של גולף, מוצבים חלונות שקופים שמאחוריהם ישבו או עמדו חמש נשים נאות בבגדים יומיומיים ודיגמנו את עצמן כמוצר צריכה סטנדרטי לבאי הקניון.

 

המטרה, על פניו, נראתה כמו השקה של חנות חדשה בשם Woman To Go: "מכירת נשים לפי טעם אישי". על כל אישה שעמדה או ישבה מאחורי חלון הראווה, כמו על כל סחורה רגילה, הוצמדה תווית עם ברקוד אישי שהולך יחד עם שמה הפרטי ומפרט את מחירה, גילה, משקלה, ארץ הייצור שלה ומידות גופה המדויקים.

 

קבלו למשל את אולגה: היא עולה 22,500 שקל, בת 21, שוקלת 57 קילו ויוצרה באוקראינה. היא לבושה בבגדים יומיומיים ומאופרת, אבל באופן שמדגיש את סימני המכות;פנס בעין, פה ושם שריטות קלות. סביב שוק הבשר למהדרין החלה להיווצר במהלך יום האתמול המולת צרכנים מבולבלים שלא ציפו להיתקל בסחורה שכזאת, מזן אנושי.

מה פתאום מוכרים כאן נשים?

בין הנשים המוצגות למכירה ניצבת אישה ליד קופה רושמת. כמו החנות הקטנה גם היא פיקטיבית. הקהל שהתקבץ במקום לא הורשה להיכנס ל"חנות" ממכר הנשים הקטנה, שנוצרה באופן זמני לצורך השקת קמפיין חברתי חדש נגד תופעת הסחר בנשים, אלא רק להביט ולנסות להבין מה פתאום מוכרים כאן נשים. חנות הקונספט הזאת היא פרי יוזמתו של המטה למאבק בסחר בנשים יחד עם משרד הפרסום שלמור-אבנון-עמיחי וחברת ההפקה EXP של אייל נאור, שנרתמו לקמפיין בהתנדבות. החנות הועמדה בתקציב אפסי;הסנטר תרם את החלל והנשים, חלקן שחקניות המיוצגות על ידי הסוכנות של לבנה חכים וחלקן עובדות משרד הפרסום, התנדבו לעבודת ה"דוגמנות" במשמרות המתחלפות כל שעתיים.

 

מטרת הקמפיין לעורר דיון ציבורי בנושא שמקבל בדרך כלל התייחסות תקשורתית מועטה ולעורר תמיכה ציבורית למיגור הסחר בנשים בישראל – אלפי הנשים המוברחות לארץ וסובלות מתנאי עבדות, אלימות וניצול כדי לספק את צרכני תעשיית הזנות. זאת, בין היתר, באמצעות קידום הצעת החוק הפרטית של חברת הכנסת אורית זוארץ (קדימה) להפללת צרכני התעשייה. כמו כן, הקהל שזורם לעבר האקווריום המציג את הנשים למכירה מתבקש בנימוס לחתום על עצומה הקוראת לשר המשפטים ופקידי משרדו לאמץ הצעת חוק הקובעת שצריכת שירותי מין היא עבירה פלילית שלצידה צריך להתקבל עונש משמעותי. 

 

עורך הדין אורי קידר ממשרד כבירי-נבו-קידר מעריך את תופעת הסחר בנשים בישראל ב"היקף מחזורי" של כאלף נשים בשנה. "זהו שוק לכל דבר והנשים כמוצר לא מחזיקות מעמד זמן רב. ממכרים אותן בעל כורחן לחומרים ממכרים, אונסים אותן, מוכרים אותן, אחרי כמה זמן הן יוצאות מסירקולציה שאורכת בין שנה לשלוש שנים, מועברות לרשות הפלסטינית או מגורשות לארצן".

"בודקים אותן על המקום, ממש כמו סחר עבדים במאה ה-18, ואז קונים אותן"

חשיבות הצעת החוק נגד צרכני הזנות מתבטאת, לדברי קידר, בכך שהזנות עצמה אינה עבירה פלילית, רק הסרסור בהן נחשב כפשע, וזהו פשע שמבוצע לגבי 99% מהזונות. "אנחנו רוצים לשנות את הלקוח, להילחם בביקוש. כולם אומרים שזה איום ונורא לסחור באישה, אבל כלפי הגברים שקונים את הזנות כמוצר אף אחד לא בא בטענות".

 

במשרד המשפטים דנים אם לתמוך בחקיקה להפללת התנהגות הקונים, מטה המאבק מעוניין להגביר את המודעות ולהעלות את הנושא על סדר היום. "הם שומעים גם דעות מאנשים שצורכים זנות וכאלה שחושבים שנכון לתת לנשים לבחור, אבל בפועל, התעשייה מבוססת על נשים שמוברחות לכאן בדרך כלל מברית המועצות לשעבר, דרך סיני ומגיעות לכל הארץ – לאילת, לחיפה, לטבריה, לבאר שבע, לתל אביב. יש ממש מקומות למכירה פומבית של נשים – מגיע בדואי עם ג'יפ, פורק כמה נשים, אם הן לא באו בהזמנה מיוחדת של רשת המאפיה שהבריחה אותן הן נמכרות למרבה במחיר ברשתות של הברחה וקנייה. בודקים אותן על המקום, ממש כמו סחר עבדים במאה ה-18 במטעי הכותנה של ווירג'יניה. אונסים אותן כדי 'לבדוק את השווי' ואז קונים אותן בסכומים שבין 5,000 ל-15,000 דולר, תלוי במצבן לפי מונחי השוק – אם הן משומשות, נרקומניות, בריאות וכך הלאה".

אז הפתרון הוא להציב "חנות" לכמה שעות בסנטר?

"משרד הפרסום התנדב לעזור לנו להרים את המודעות לנושא הזה. אנחנו כבר שנתיים דופקים על כל דלת אפשרית ועשינו בעיקר מאמצי לובי בכנסת ומדברים עם משרד המשפטים, אבל למשרד הפרסום ולמקום הזה בכלל יש יתרון להשגת נראות הרבה יותר משמעותית. זה הזמן להפעיל לחץ על הציבור שידרוש בעצמו את ההגבלה אפקטיבית שימגר את הסחר".

 

עשרות אנשים אחרים הנכנסים למקום פוערים עיניים למראה חלונות הראווה והנשים שמאחוריהן, חלקם עוצרים ומשתאים, קוראים את התגיות ומתחילים לשוחח עם אחד הנציגים ממשרד הפרסום או מטה המאבק השמחים לדבר איתם על תופעת הסחר בנשים ולהסביר להם באיזה היקף היא מתקיימת במדינה ומה תוצאותיה. חלק רק מעיפים מבט וממשיכים הלאה. "מי שנחשף לזה עכשיו ולא מבין, יבין קצת יותר כשיראה את זה בחדשות", מסביר אייל נאור, "ואז ייזכר באירוע הזה ויבין את התופעה יותר".  כמעט כל מי שמגיע לאזור שולף את הנייד ומתחיל לצלם, ובהמשך לשאול עוד שאלות. 

"

אף פעם זה לא קורה מבחירה. אף אישה לא בוחרת להיות נסחרת"

"חשבתי שזה יהיה קשה לעמוד במשך כמה שעות, אבל זה ממש לא נורא. כל דקה פה היא למען מטרה מאד חשובה", טוענת אחת הנשים שהתנדבו להיות מוצגות באקווריום הביזארי, "כשאת שואלת למה אני פה – זה מנטרל את התחושה הלא נעימה מיד. עצם העובדה שכל אדם פה עוצר להסתכל, מבחינתי זה ההישג של העבודה כולה". עדי, מתנדבת נוספת ממשרד הפרסום, מסבירה לפני עלייתה לאקווריום: "יש המון בורות סביב הנושא. אלה נשים שהחיים הובילו אותן למצב שבו הן נחטפו לצורכי זנות, אף פעם זה לא קורה מבחירה. אף אישה לא בוחרת להיות נסחרת, או לעבוד כזונה שמסממים, מכים, ומענים אותה כדי להכריח אותה להמשיך לעבוד".

 

אחת הבנות הנוספות באקווריום היא השחקנית סנדרה ולר שגם היא הגיעה לכאן בהתנדבות.

למה לעשות את זה לעצמך?

"במסגרת הלימודים אני פועלת בסדנה של קמפיינים פרסומים למען מטרות חברתיות וכשחקנית אני מתורגלת להיכנס לדמות ולסיטואציה. באופן אישי גם השתתפתי בסיור של כתב הפלילים בוקי נאה, וראיתי את המצב של הזנות ממש מול העיניים. אנחנו חיים בסוג של בועה. לא סתם בחרו לשים את המיצג הזה בלב הסנטר כדי לעורר מודעות. כל אחד כאן חי את חייו, אנחנו מסתובבים ולא רואים באמת מה קורה מחוצה לנו בעיקר בשעות החשוכות – זנות, סמים, סחר. התייחסות לאישה ככלי, כחפץ ותו לא. הניסיון להשיג תמיכה בחוק הזה חשוב ועצוב לי שהממשלה בעצמה לא יוזמת אותו בלי שיהיה צורך במאבק ציבורי כזה.

 

איך את מרגישה עם המבטים?

"זאת תחושה מאד משפילה. התג הזה, המצלמות שמצלמות אותך, בעיקר כשזה מגברים, נשים אולי חשות יותר הזדהות. אני מרגישה כמו מוצר לקנייה. המקום של המשחק מבחינתי הוא חשוב כדי להעביר את המסר הזה כדמות, זה לא רק משחק. זאת חוויה אחרת מלהיות באולם או בסט צילומים או במה כלשהי. זהו הפן הביקורתי-קפיטליסטי שאני מתנסה בו גם דרך הלימודים: הכל הפך למותג, וגם האישה. חייבים להילחם בזה".

כדי לחתום על העצומה המעודדת את הצעת החוק ניתן להיכנס לאתר womantogo.

תגובות (0)
הוסף תגובה