אין 50 גוונים של הטרדות מיניות

כשהייתי סטודנטית לקחתי חלק בקורס של מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב. באחת מהפגישות התבקשנו, חבורה של נשים מגילאים ורקעים שונים, לחלוק הטרדה מינית מילולית אחת שעברנו, ופצעה אותנו באופן מיוחד (מתוך הנחה שיש לכל אחת מצבור ממנו היא יכולה לבחור). כל אחת מאיתנו שיתפה את אותה אמירה משפילה, והודתה על כך שהיא לא נאמרה ליד אנשים שאוהבים ומכבדים אותנו. הן היו מגוונות בסגנון ובתוכן אך עם מכנה משותף (שהיה ברור לכולנו) של נבזיות ורצון להשפיל, ועם קשר רופף לרצון להחמיא.

עוד ב Onlife:

·         "אני חרמן, לא מפלצת": גברים מגיבים לסיפורי אלימות מינית

·         "גם אני מטריד מינית". גבי ניצן בטור אישי

·         תמשיכו לנבוח, הפמיניסטיות מנצחות

רמיסת זכותם ההיסטורית להגיד את כל מה שעובר בראשם

מאז חלף כמעט עשור, והדברים ששותפו ביננו נאמרו בקבוצה קטנה בחדר המוגן של מרכז הסיוע. היום, הדברים האלה משותפים בדפי פייסבוק (כמו אחת מתוך אחת וגם בפרופילים פרטיים) ובכותרות העיתונים. לא עוד נשים מבוישות עם פרצוף מפוקסל, אלא נשים אמיתיות וזקופות עם פנים גלויות. וזה כבר מהווה בעיה רצינית עבור ציבור גדול של גברים (ומסתבר שגם נשים), שכואבים את רמיסת זכותם ההיסטורית לומר את כל מה שעובר בראשם ללא שמץ של סינון ומחשבה.

לפני כשלושה שבועות צוטטה אושרת קוטלר בראיון ב"ידיעות אחרונות" כשהיא תוהה על מה המהומה במעשיו של עמנואל רוזן (שמאז נחקר במשטרה) ושאין מדובר בטראומות רציניות. וכאילו לא די בזאת, אמש שודרה כתבה במגזין השבת אותו היא מגישה, בה הצהירה קוטלר כי היא חוששת שהשינוי שנעשה בשנים האחרונות בנוגע למודעות להטרדות מיניות הוא "גדול מדי" ואף הצהירה על תחילתה של "תופעה הפוכה".

אחד הגברים הציע פשוט לא להעסיק נשים

לטובת הוכחת הטענה של אושרת קוטלר מוקדשת תחילת הכתבה לשיחה שלה עם חבורת גברים מבוגרים (ללא ספק כאלה שהתחנכו וגדלו בתקופה בה לא נדרשו שום פילטרים), שקוננו על המצוקה הקשה בה הם נמצאים והבלבול בו הם שורים, כיוון שהם לא יודעים איך להחמיא לבחורות.

למען הסר ספק, מדובר בגברים בעלי מקצועות מכובדים שבוודאי מבינים איך העולם פועל. ואיכשהו, בכל זאת, אינם מצליחים לשרטט את הגבול בין מחמאה לגיטימית לבין אימרה שגורמת לך להרגיש מושפלת, קטנה ומבוזה. מבחינתם, להגיד לאישה ש"היא חלומו של כל גבר" היא אמירה חיובית ומעצימה, ולא כזו שמפשיטה ממנה את כל אישיותה וגורמת לה בעיקר לפחד. הפתרון לשיטתם? לא להחמיא לנשים וללמד את ילדיהם שיש גבול מבלי להסביר מהו. אחד מהם אף סיפר כי חבר שלו מצא פתרון נפלא – לא להעסיק נשים.

מהעבר השני של הכתבה, אריק וייס חזר משיחה בפאנל של נשים, עם המסקנה העגומה שהפתרון הנשי לבעיה הוא להימנע מהעולם: להתלבש בבגדים גדולים מדי כדי שלא יהיה על מה להעיר, לא לצאת לברים כדי שלא יציקו להן – פתרונות שלא פעם בחרתי בהם בעצמי, והם לא באמת משרתים אף אחד מהצדדים.

נערים, שבקרוב יהיו גברים, באמת לא יודעים אחרת

אושרת קוטלר סבורה שהפתרון הוא לחנך את הילדות שלנו להיות אסרטיביות ולומר "לא". לעומת קוטלר, נשות מקצוע דוגמת ד"ר אביגיל מור, מוכיחות מחקרית כי הדבר אינו רלוונטי, שכן הנתונים מראים כי נשים אסרטיביות חשופות להטרדות מיניות באותה המידה. אבל חשוב מכך, קשה לי להבין מדוע הפתרון צריך להיות הדיפה של הצד הנפגע במקום מניעה ודרישה להתנהגות מכובדת מן הצד הפוגע, שהרי התוצאות של מתירנות מילולית שכזו היא אימוץ נורמות כללי שגם גברים יכולים להיפגע ממנו (כפי שהעידו תוצאות סקר לפיו חמישית מהרופאים הגברים מוטרדים מינית). כלומר, זה בטח מאד קשה לאנשים שהתרגלו שהכול מותר להם פתאום לחשוב פעמיים, אבל נדמה שזה הצעד ההגיוני והמתבקש.

קוטלר בוחרת להתעלם משטף השיתופים (המבורכים לדעתי) של סיפורי הטרדות ותקיפות מיניות שמגולמים בקבוצות פייסבוק ("אחת מאחת" ו"גברים באוטובוס"), או יותר נכון להתייחס אליהם בתמיהה וזלזול (שאחד הגברים בפאנל אינו מבין את הצורך בשיתוף "טראומות מגיל 4" ו"ללכת 200 שנה אחורה"), ובכך מבטלת את ההיקף המצמית של התופעה והסטטיסטיקה לפיה כמעט כל אחת מאתנו עוברת הטרדה מינית, (במקרה הטוב) ולא אחת. וכל זה בשם הצורך להיות מוחמאת על ידי גברים שגם רצוי שיסתכלו לה על המחשוף. קשה לי להבין איך כל זה מתיישב עם ההצהרה שהצהירה בתחילת הכתבה שבמשך שנים היא מעודדת נשים להתלונן על תקיפות והטרדות. סיימתי לצפות בכתבה עם תחושה שהנוכחות של וייס לא הייתה יותר מעלה תאנה לדעותיה של קוטלר (ומהוות איזון למגמה המטרידה).

כשהייתי סטודנטית העברתי סדנאות בתיכונים בנושא אלימות מינית. בתור צעירה נמרצת וזועמת שאהבה בעיקר לכעוס, הכתה בי ההבנה שאותם בני נוער, שבקרוב יהפכו לגברים, לא פוגעים בהכרח כי הם רעים או כדי להסב נזק. הם באמת לא יודעים איך להתנהג בצורה שתיטיב עם כולם, כי מקורות הידע שלהם הם פרסומות סקסיסטיות ופורנו שהופך אלים יותר ויותר  ללא שום אלטרנטיבה. הפתרון המתבקש הוא יצירת אלטרנטיבה כזאת, חינוכית.