ההיסטריה הרפובליקנית מהילרי קלינטון

הילרי קלינטון. עוד לא הכריזה בכלל אם ומתי היא חוזרת לחיים הפוליטיים, וכבר הרפובליקנים יכולים לרשום לעצמם שיאים חדשים של היסטריה.

 

עוד ב Onlife:

מעבר לטינופת הרגילה, כולל ההכרזות המגוחכות על כך שקלינטון זקנה מדי (היוש למפלגה שהריצה ב- 2008 את ג'ון מקיין), הוועידה הרפובליקנית עושה כל טעות יח"צ אפשרית ומדגמנת פאניקה של ממש כשהיא מאיימת על שתי רשתות, CNN  ו – NBC, שיזנחו פרויקטים טלוויזיוניים מתוכננים על חייה של שרת החוץ לשעבר, אחרת הרפובליקנים לא יאפשרו להן לסקר את הדיבייטים בפריימריז של המפלגה. אני לא בקיאה במפת הבעלויות בתקשורת האמריקאית כך שאין לי מושג לאן הסיפור הזה ילך, אבל גם אם התקשורת הייתה איזה דף נקי – עדיין מדובר בצעד קיצוני. בשלב הזה אפשר להזכיר שוב שמדובר באישה שנכון לעכשיו בכלל לא הכריזה על חזרתה לחיים הפוליטיים ו/או על מירוץ לנשיאות בבחירות ב- 2016. 

 

מה שבאמת מעניין, בעיניי, היא השאלה האם יש להם בכלל סיבה אמיתית להילחץ. מצד אחד, נכון שקלינטון עדיין לא הכריזה שהיא רצה ויש משהו מאד מגוחך בהתקפת ההיסטריה הזאת, אבל מצד שני – זה לא שאין לה שום אחיזה במציאות. נכון לעכשיו, הפופולריות של הילרי קלינטון נמצאת בשיא של כל הזמנים, וכולם רק מחכים למוצא פיה. אף אחד במפלגה הדמוקרטית לא יוצא עדיין בשום הצהרות, אף אחד מבעלי המאה עוד לא מעביר את הכסף שלו לאף אחד, וכלי התקשורת עסוקים במציאת רמזים סמויים בכל נאום פומבי שלה ובעריכת רשימות מסוג "כל הסיבות שבגללן הילרי קלינטון תזכה".

 

עוד לא הכריזה בכלל שהיא מתמודדת. הילרי קלינטון

 

זה מה שקורה ב- 2013. חזרה בזמן ל- 2008, עת הילרי קלינטון התמודדה מול ברק אובמה על ראשות המפלגה הדמוקרטית, ובואו נודה על האמת – זה בעצם היה מאבק על הנשיאות. לכולם היה די ברור שאחרי שמונה שנות בוש, מי שיעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית יהיה הנשיא הבא של ארה"ב. גם אז הפופולריות של הילרי קלינטון הייתה גבוהה. מאד. עד שהגיע גבר שחור בשם ברק חוסיין אובמה.

 

"נשים הן הכושים של העולם" אמר פעם מי שאמר (אנשים מייחסים את הציטוט הזה לכל מי שבין יהונתן גפן ליוקו אונו, ואני מודה שאין לי מושג מה המקור), והמאבק של 2008 בין קלינטון לאובמה שיקף את התפיסה הזאת בצורה הכי ברורה שיש. התקשורת בארה"ב התייחסה אליו כאל מאבק בין האישה לשחור, מי מהם יצליח לעשות את המהפכה ולהגיע אל העמדה שעד כה הייתה שמורה לגברים לבנים בלבד.

 

כבר ב- 1949, כשמרטין לותר קינג היה בן 20, טענה סימון דה בובואר כי אחת הבעיות של המאבק הפמיניסטי היא בעיית ההזדהות, וציינה כי לאישה שחורה, למשל, יהיה קל יותר להזדהות עם גבר שחור מאשר עם אישה לבנה. אופרה ווינפרי הוכיחה את זה. אחת מנקודות המפנה במאבק בין קלינטון לאובמה היתה הכרזת התמיכה של ווינפרי. כולם רק חיכו למוצא פיה, שתגיד במי היא תומכת ותצווה על נשות ארה"ב למי להצביע. ווינפרי החליטה שהיא יותר שחורה מאישה, והכריזה על תמיכתה באובמה. וכך, בסופו של דבר, גבר שחור עם שם אמצעי חוסיין ושם משפחה שנשמע כמו אוסאמה ניצח אישה לבנה עם שם משפחה כמו קלינטון (אגב, בחירתו של אובמה היא מהפכה חיובית ומרגשת, ואני לרגע לא ממעיטה מהערך שלה). ורק כשהוא יואיל לזוז מהדרך, אולי יהיה לה מקום.

 

היום הכלים מסודרים קצת אחרת על השולחן, ונכון לעכשיו הילרי קלינטון היא המתמודדת המובילה, כשהיא אפילו לא הכריזה בכלל שהיא מתמודדת. כרגע נראה שאין אף אחד שיכול להביס אותה אם תחליט להתמודד, ועדיין – שווה לרפובליקנים להמתין בסבלנות. או לפחות להוריד קצת את המינונים של ההיסטריה. לא בטוח שארה"ב, שקיבלה באהבה נשיא שחור וגם בחרה בו שוב, כבר מוכנה לקבל נשיאה אישה. אני מאד מקווה שכן.

תגובות (0)
הוסף תגובה