איך זה מרגיש להיות אישה במרחב הציבורי בישראל

החיים שלי זה קודם כל אני, וזה לא שייך לשאלה האם טוב לי או רע לי בארץ. הגעתי לכאן בגיל 21, בחורה תמימה, לא יודעת את השפה ובעיקר לא יודעת עם איזה יחס מוזר אני עומדת להתמודד. אפשר להגיד שלגבר הישראלי פשוט אין טקט, אבל זאת דרך מאד עדינה, עדינה מדי, לתאר את זה.

 

עוד ב Onlife:

 

 

זה לא אמור להיות חלק מהחיים

מה זה יחס מוזר? מוזר זה שכשהייתי בארץ שנה וחצי נסעתי ברכבת מביתי ברמת גן לחבר טוב בחיפה בסביבות 23:00, וחיכיתי לו בתחנה שיבוא לאסוף אותי. מחוץ לתחנה עמדו ארבע נשים, שמהר מאד הבנתי מה הן עושות שם. הלבוש הסגיר אותן. אבל למרות שאני לא הייתי לבושה כך בכלל, שתי מכוניות הספיקו לעצור לידי לפני שהחבר הגיע לאסוף אותי. מזל שהגיע.

 

מוזר זה שכשאני רוכבת על אופניים בתל אביב גברים מרשים לעצמם לעצור אותי בלי בושה ולהגיד לי "תעצרי… בואי… כמה?". מוזר זה גבר דתי שמנסה לשכנע אותי לבוא איתו, מוזר זה מבטים אינסופיים, כל הזמן, מוזר זה גבר ששואל אותי "מה את עושה פה?". מוזר זה להסתובב בשוק בתל אביב ביום שישי ב- 11:00 בבוקר ושגבר ייגש אלי ויגיד לי "אני רוצה לשכב איתך", או גבר אחר ביום אחר ובמקום אחר שאומר "בואי נעזור אחת לשני". מוזר זה מבטים מבטים מבטים מבטים מבטים מבטים.

 

בשנה הראשונה חשבתי לצבוע את השיער, אני אפילו לא זוכרת למה, אני רק זוכרת שזה מה שהיה לי בראש. בשנה השנייה פחדתי וכעסתי. בשנה החמישית התחלתי להגיב בצורה תוקפנית בחזרה. בשנה השמינית זה כבר היה חלק מהחיים שלי, וחייתי עם הבושה על כך שאני מה שאני. אחרי בערך 12 שנה התחלתי ללמוד אמנות, ואז למדתי להיות מעל זה, אז הבנתי שזה לא אמור להיות חלק מהחיים. זה קורה כל יום בכל מקום, אבל זה לא צריך להיות חלק מהחיים.

 

לא רוצה לפחד, לא רוצה לדעת שיש לי מלחמה תמידית

אמנות עזרה לי להוציא את עצמי ממקום המאוים. מצאתי את הכלי האמנותי שלי במצלמה נסתרת, ויום התחלתי לצאת מהבית מבלי לפחד איך אני נראית, ומבלי לפחד לשמוע עוד ועוד הערות. יצאתי ליום יום הרגיל שלי רק עם כלי הגנה. כבחורה, כאישה, כבן אדם, כאמנית.

 

למה הגנה? כי כשגבר בא ואומר  "את נראית טוב אז אני פונה אליך" זה מגיע עם משמעות נוספת, מפחידה. הגנה, כי זה פשוט מפחיד. בעצם אני לא מפחדת, כלומר אני לא רוצה לפחד. אני לא רוצה להגיד לעצמי שאחרי השעה 21:00 אני לא יוצאת מהבית. אני לא רוצה להגיד לעצמי שלאזור דרום תל אביב אני לא מתקרבת, אני לא רוצה לחשוב שיש מפה של מקומות מסוכנים. אני לא רוצה לדעת שבנוסף למלחמה יש עוד מלחמה תמידית.

 

אז צילמתי את זה, כן. כי זה קיים וזה אמיתי ואני עושה את זה כאמנות. כמו רדי מייד. לגמרי. אני לוקחת את המציאות ומביאה את זה לעבודת ווידאו. משם רציתי לפתוח את הדיון, סביב תיעוד ברור ולא מבוים. הסרט שלי היה מוכן כבר די מזמן. סרט של חצי שעה, שמורכב מסצנות שונות של הטרדות, עם טקסט שכתבתי ביומן האישי שלי במהלך השנים. חיפשתי הרבה זמן את הבמה הנכונה שלו, עד שפתאום הופיע עמוד אחת מתוך אחת.

 

ואז זה התפוצץ.

 

סצנה אחת, של רבע שעה, ששטפה את הרשת:

תגובות (0)
הוסף תגובה