מרינה מקסימיליאן ונינט טייב: רוצה להצליח בשואוביז? תרזי

למרינה מקסימיליאן בלומין (שתיקרא לעיל ממ"ב), יש כמה חברות / מעריצות נודניקיות. אני אומרת נודניקיות ומתכוונת ל"אובססיביות עם בעיות דימוי עצמי חריפות למדי". נתקלתי בהן לראשונה בחשבון האינסטגרם הפרטי של בלומין (לא משהו מסעיר לספר עליו הביתה, ממ"ב בשלל פוזיציות שגרתיות והבלחת ביקיני פעם בחודש), כשעל כל תמונה שהעלתה הזמרת קראו לה "להשמין קצת", "רזית יותר מדי" ואיך אפשר בלי "זה כבר לא נראה בריא".

 

אחר כך ראיתי אותן מטקבקות בכתבות הרכילות השונות על מרינה מקסימיליאן בלומין ואפילו באייטם השקה כלשהו. "ממש נורא איך שהיא נראית היום", "איך הן תמיד חייבות לרזות כל כך איך שהן מתפרסמות", ואז החברה המבינה עונה: "נו, זה ברור. היום אי אפשר להיות שמנה ולהצליח".

 

מרינה מקסימיליאן בלומין כיום. מתוך האינסטגרם שלה

 

מרינה לפני כמה שנים. תתעלמו מאנסמבל הלבוש ותסתכלו על הפנים. צילום: יח"צ

 

מרינה, תרגיעי, את לא לבד בעסק

למרות שהייתי שמחה להיגרר איתן לויכוח בנאום חוצב להבות, לצערי, שתי הביצ'יות הצליחו לנתח את מצב שוק הבידור המקומי והעולמי בצורה די מדויקת. סיבות הירידה הדרסטית במשקל של ממ"ב כנראה יתבררו בראיון חג כזה או אחר (ניחוש שלנו "הרגשתי שמגיע לי שינוי. רציתי להיראות כוסית"), אבל אין ספק שהלחץ התקשורתי והחברתי מסביב תרם להתנזרות מפחמימות.

 

אנחנו אוהבים להתהדר באדל, עלה התאנה הגדול שלנו שמראה שאפשר להיות גם גם דיווה, גם זמרת ענקית וגם בחורה שלא מפחדת לרדת על ארוחת השחיתות במקדונל'ס – אבל אדל יש רק אחת. כל שאר הזמרות, מוכשרות ככל שיהיו, השתעבדו בנקודה זו או אחרת של הקריירה שלהן לחוקי הרזון החדשים, משטרו את גופן לעילא ועשו הכל כדי להיראות בדיוק כמו כל השאר.

 

כריסטינה אגילרה לפני (משמאל) ואחרי (מימין) הדיאטה הקפדנית

צילום: Shutterstock

 

קחו את כריסטינה אגילרה. זמרת פופ שפרצה לחיינו עם קול אדיר ומשקל נוצה שאותו אהבה לחשוף בקליפים פרובוקטיביים ובלבוש חושפני. רצה הגורל ואגילרה נכנסה להריון, ירדה על דונאט או שתיים או שלושים, ובשנים האחרונות היתה – איך נגיד בעדינות, שמנמונת למדי.

 

הקול של אגילרה לא השתנה, גם לא היכולת שלה להחזיק הופעה בימתית במשך שעתיים – אבל את התקשורת זה לא עניין בשיט. בשנים האחרונות כל תמונה שלה וכל התייחסות אליה, היתה לקילוגרמים העודפים, לגזרה שהשתנתה ולאובדן הטייטל "כוסית". העליהום התקשורתי לא פסק עד שהזמרת לא "לקחה את עצמה בידיים", וחזרה לאחרונה למימדיה המקוריים, קרי מידה 36 ומטה.

 

מריה קארי, עוד אישה סופר מוכשרת עם יותר אוקטבות מאלוהים ונטייה להשמנה, אכלה מרורים במשך שנים על תנודות המשקל שלה. תוסיפו לכך שקארי התעקשה להתלבש כאילו היא מידה 36 וחוסר מודעות עצמי ברמה מעוררת רחמים, וקיבלתם זמרת ענקית שהפכה לבדיחה.

 

רק הדיאטה הקפדנית (וסטייליסט חדש) שהיא מתחזקת בחודשים האחרונים, גרמו לכתבים להתייחס אליה ברצינות. דוגמא נוספת היא ג'ניפר הדסון, פליטת העונות המוקדמות של אמריקן איידול, שעוד הצליחה להראות גרסא שמנמנה בסרט הראשון של "סקס והעיר הגדולה", אבל בשנים שחלפו הפכה ליותר דקיקה משרה ג'סיקה פרקר עצמה. ולמה בעצם?

 

ג'ניפר הדסון לפני ואחרי: במקום להתהדר בקול, מציגה את הרגליים

צילום: Shutterstock

 

משקלך נורמלי? צפי לכישלון בקריירה

בסדר, בסדר תגידו. זה הוליווד. החוקים שם אחרים, המצלמה מוסיפה 10 קילו וכשיש כזו תחרות על תשומת לב תקשורתית, את לא רוצה למשוך את האש דווקא לקפלים שלך. אבל התופעה הזו לא נעצרת בביקורת הדרכונים. גם אצלנו זמרות שפרצו עם BMI נורמלי לחלוטין, הפכו תוך זמן קצר לגזרה הכחושה-אך-מצטלמת-היטב שהתקשורת כל כך אוהבת. נינט טייב, חובבת המעמולים מקריית גת, שרק היום נודע שהיא ובן זוגה בשמונה השנים האחרונות, יהודה לוי, נפרדים, היא דוגמא כמעט שחוקה אבל יש גם את שרית חדד, יובל דיין, קטלין רייטר, ממ"ב כמובן, ואפילו לקרן פלס הייתה תקופה של שידפון משמעותי, אבל פלס, אם יורשה לנו, כנראה יותר שפויה מכולנו.

 

השאלה היא לא למה הן עושות את זה לעצמן, אלא למה אנחנו עושים להן את זה. למה חשוב לנו כל-כך שהן ירזו ויראו בדיוק כמו כל אחת אחרת? למה התקשורת לא מרפה עד שהן נראות כאילו קורצו מאותו חומר ויצאו מאותו פס יצור. הרי לא צריך ללבוש סקיני ג'ינס כדי לשיר ברגש את בוב דילן ולא צריך לעטות בקיני כדי לסלסל בחן. לכאורה לא אמור להיות קשר בין מידת המכנסיים של הזמרות הללו לבין הכישורים שלהן וזמרות טובות צריכות להימדד רק ביכולת שלהם להחזיק שיר ולתת הופעה – אבל לכי תמצאי מישהו שבאמת מאמין בזה.

 

נינט משמאל: בימי השיר שלנו, ומימין: בפרסומת לדלתא

 

בעולם כל כך ויזואלי שבו את נמדדת ללא הרף על ידי הסביבה שלך ומשוות תדיר לדמות חיקוי לא אנושיות – את לא יכולה לנצח. את יכולה להיות דיווה, עם קול ענקי, עם יכולת הגשה פנומנלית ואפשרות לרגש בלי להיגרר לקיטשיות מאוסה – ועדיין לא תוכלי להיות בחורה שמנה. הזמרות בישראל ובעולם כבר מזמן לא נמדדות על ידי הכישורים שלהן. הן נמדדות על ידי מספר העוקבים באינסטגרם, השערים של המגזינים הגדולים שהן סוגרות והמעריצים בעמודי הפייסבוק שלהן. זמרת היום היא לא מישהי שאת קולה אנחנו פוגשים רק דרך הרדיו, בין ארבע לשש בשישי בצהרים, אלא מוצר שנועד למכור עוד מוצרים שיכניסו כסף. וכשאת הופכת למוצר, את צריכה להיראות הכי ייצוגית שאפשר. תחשבו על זה בפעם הבאה כשאתן כותבות טוקבק. וגם אתם, אגב.

תגובות (0)
הוסף תגובה