חיסון נגד פוליו: ההורים חסרי אונים

כילדת שנות השמונים בהלת הפוליו בשנת 88 ומבצע החיסונים שבא בעקבותיו זכורים לי היטב; כיצד נגשנו אחד אחד בכיתה לאחות בית הספר כדי שתזליף לפיותינו את הטיפות. לא שלא נהנינו גם אז ממנת חלקה של הפאניקה וההיסטריה. אבל בכל זאת, כולנו קיבלנו חיסונים בצורה מסודרת ומאורגנת, ילדים כמבוגרים (זכורה לי במיוחד תמונה של אמי, אחות במקצועה מחסנת את אבי). מה הייתה הסיבה לכך? תמימות של הציבור? אמון במערכת שהפגינה חזות אחידה ומאורגנת? בכל מקרה, היום אין לנו אף אחד מהדברים.

עוד באון לייף:

לאחר שבן זוגי ואני החלטנו לחסן את בנותינו הגדולות בחיסון הפוליו מתוך דאגה לתינוקת הקטנה, ולאחר שהתייעצתי עם אחות טיפת חלב, וכמה רופאים שאנו מכירים, אני מוצאת את עצמי שוב נתקפת בגל של סקפטיות וחרדה, בעיקר מהעובדה שכל כך מעט ברור לי. איני אמא טרייה, ויעידו עלי קרוביי שמיקומי ברצף הוא פחות או יותר באזור הקונבנציה – אמא ששמחה להאכיל את ילדותיה במאפים ביתיים מקמח כוסמין מצד אחד, אך תלמד אותן שביום הולדת אוכלים ממתקים – וכמה שרוצות. חיסנתי אותן בחיסונים השגרתיים שמומלצים על ידי משרד הבריאות והיו כאלה שנמנעתי מהם. אך במקרה הזה, כמו עוד הורים רבים, אני נאלצת לומר שאני חסרת אונים.

כהורים בעידן של היום אנחנו מתמודדים עם אינפלציה של מידע בכל תחום. וברוב המקרים ניסיון החיים, נטיית הלב ואינסטינקטים מספיקים. באם מדובר בסוגיות יותר מורכבות, אני מניחה שרבים כמוני מתייעצים עם דמות שנתפסת בעיננו כאוטוריטה מקשיבים לעצותיה. במקרה הזה, אני נוטה להצטרף לגל הפאניקה, לא בהכרח מהמחלה ומהסיכונים, אלא מהעובדה שכאמא לשלוש אני צריכה לקבל החלטה כל כך חשובה, ואני מרגישה שכל החלטה שתתקבל, תתקבל על ריק.

עשרות פוסטים בפייסבוק של אמהות מוטרדות (בנוסח "בכיר שיודע אמר לי לחכות עם זה, ושהוא לא יכול לומר יותר"), של עיתונאים דוגמת אבישי מתיה העומדים מול הפורומים לייעוץ של משרד הבריאות והדוברים מטעמם, העתירה שהוגשה לבג"ץ ותשובת המדינה רק מסבכים את העניין ומגבירים את החרדה.

שוב, איני אזרחית הממקמת עצמה בשוליים ומאמינה באנרכיה, אני מקבלת את הטיעון המרכזי של משרד הבריאות שמסביר כי יש להתחסן משום שחיסון החיידק המוחלש יגן על אלו שאינם מחוסנים, זה המחיר של היותי אחת מתוך חברה.

אבל מבט לאחור על מקרים שקרו בחסות משרד הבריאות לא משרה עלי שלווה. לא צריך לחפור עמוק מדי, ישנם מספיק מקרים מפורסמים שכבר נצרבו בתודעה החברתית כגון: פרשת רמדיה, מתן זריקות "דפו-פרוברה"  למניעת הריון שנתנו לעולות מאתיופיה ללא ידיעתן, פרשת הסיליקון בחלב של תנובה והספקות העולות לגבי חיסון הפפילומה. גם חיפוש מינימלי ברשת על מבצע החיסונים בשנות השמונים מעיד על קבלת מידע מוטעה, אי וודאות של המערכת לגבי אלימותם של החיידקים, התפרצות של תופעות לוואי ועוד.

אין צורך בתואר בסוציולוגיה ותקשורת כדי להבין את מה שנכתב בין השורות – אזכור תדיר של ארגון הבריאות העולמי וצמד המילים "אזהרת מסע", ועוד בקיץ, רגע לפני החגים שמביאים אתם לרוב גלים מבורכים של תיירים יהודים מזכיר לנו את האינטרס הכלכלי שמעורב בסוגיה. "Follow the money"הוא עיקרון שמזמן הפך לנחלתו של כל אזרח/ית שרוצים להתנהל בחוכמה ובזהירות ולא רק של עיתונאים שרוצים להפיל ממשלות.

ואולי  זה מה שעצוב, שבסופו של יום גם אם נניח את תיאוריות הקונספירציה ונשיל מעלינו את מעטה הציניות מדובר (וסליחה על הפאתוס) בדבר הכי חשוב ויקר לנו. כואב לי כאמא לחשוב שיכול מאד להיות שאעשה משהו שיפגע בבריאות של בנותיי ואצטער עליו, רק בגלל שלא הייתה לי שום דרך לדעת את האמת או לסמוך על המידע שניתן לי במאת האחוזים כי רב הנסתר על הגלוי.

התרשמתי משרת הבריאות החדשה שלנו, יעל גרמן שטובת הציבור עומדת באמת ובתמים בראש מעיינה, אבל לא נעים לי להגיד, היא "רק" שרת בריאות. ואלו, (כשיש בכלל שר בריאות), באים והולכים לעתים קרובות מדי. בינתיים, אנחנו ממשיכים להתנהל בדרך הישראלית המוכרת לעייפה, וכל אחד מפעיל את קשריו האישיים כדי לנסות להגיע כמה שיותר גבוה למוקדי קבלת ההחלטות כדי רק לנסות להבין – לחסן או לא לחסן – כי זו הרי השאלה.