זהבה גלאון: יישום החלטה 1325 משמעות ששינוי המציאות בידיים שלנו

זה אולי נשמע מנוגד לאינטואיציה, אבל אני מאמינה שקבלת החלטה 1325 באו"ם, לפני 13 שנים דווקא הקשתה עלינו, הנשים האקטיביסטיות בישראל, את המשימה להביא לשוויון מגדרי ולמיגדור השיח הציבורי.

 

היא הקשתה עלינו פעמיים: קודם כל כי היא הציבה בפנינו רף מפורש שאנחנו צריכות לשאוף אליו – רף שלא מאפשר לנו להתחמק ממנו ושלא מאפשר לנו לדמיין שהמציאות שאנחנו חיות בה הוגנת כלפינו.

 

והיא הקשתה עלינו שוב כי הרבה פעמים קל לנו להסתפק בקיומן הרשמי של מילים יפות על זכויות נשים ושילוב מגדרי (כולל בחוק הישראלי, שאימץ את עקרונות ההחלטה בשנת 2005 תודות ליולי תמיר, אתי לבני וארגון "אשה לאשה").

 

עוד באון לייף

 

שילוב נשים – המפתח לשינוי חברתי ומדיני

העובדות מדברות בעד עצמן: בממשלה הנוכחית, הקבינט הביטחוני מורכב משמונה גברים ואישה אחת, וגם זה שיפור על פני השביעייה (ואחר כך שמינייה) הכול-גברית, שעסקה בהחלטות הביטחוניות בממשלה הקודמת. וגם בפורומים אחרים המצב חמור בשנים האחרונות: בוועדת גולדברג לעניין הבדואים בנגב משנת 2008 לא הייתה אף אישה, וכך גם לא בוועדת טירקל שחקרה את המשט הטורקי בשנת 2010 ואפילו לא בוועדת טרכטנברג שהוקמה לאחר מחאת הקיץ בשנת 2011. בכל המקרים האלה ארגוני נשים נאלצו לעתור לבג"צ, כדי לדרוש מהמדינה לקיים את המינימום שבמינימום, שהיא מחויבות לו על פי חוק.

 

מה שברור לי כאישה, ורחוק מלהיות ברור לגברים שעומדים בראש המדינה גם אחרי החלטה 1325, הוא ששילוב נשים בוועדות הללו ובתהליכי קבלת החלטות בנושאים ביטחוניים הוא לא סוג של קישוט או עלה תאנה למירוק המצפון ולהשתקת ביקורת, אלא מכשיר לשינוי חברתי ומדיני בחיים של כל אזרחי ישראל.

 

רק הנשים שוברות את שתיקת אחוות הנשק הישראלית

קחו לדוגמה את ההחלטות על תקציב מערכת הביטחון – נושא שאני נאבקת בו בוועדת הכספים מאז שהצטרפתי אליה. לא משנה מה, משרד הביטחון, שתקציבו הוא מלכתחילה הגדול ביותר מבין משרדי הממשלה, מקבל כל שנה תוספות של 10 מיליארד ש"ח בממוצע, בלי פיקוח כלל. הבקשות מגיעות לוועדת הכספים ללא הסבר או נימוק מלבד "צורך בטחוני" עלום, וחברי הוועדה – רובם ככולם גברים – נאלמים דום ומרימים את ידם לתמיכה בהעברה של עוד חצי מיליארד ועוד מיליארד וחצי מבלי לדעת לאן, העיקר שלא יחשדו בהם שהם לא נותנים כתף מתחת לאלונקת ההתחמשות.

 

הטלפון האדום הוא גם שלנו

ציפי לבני, שרת המשפטים והאחראית על המו"מ המדיני בטור מיוחד לפתיחת קמפיין יישום החלטה 1325 של האו"ם בישראל.

 

לטור המלא

אני כאישה דרשתי הסברים על המהות של אותן העברות, ושאלתי שאלות על הצורך בעוד ועוד תוספות כל שנה, וכשלא קיבלתי הסברים מניחים את הדעת הצבעתי נגד.

 

ההצבעה הזאת היא לא דבר מובן מאליו – היא תוצאה ישירה של היותי אישה פמיניסטית שלא מוכנה לקבל את מרותו המובנת מאליה של ממסד גברי, שמחובר לעטיני התקציב ומוכן לחלק סוכריות לנושאים "שוליים" כמו רווחה, ביטחון תעסוקתי ותזונתי והגנה מפני אלימות ברחוב ובמשפחה רק אחרי שהבהיר למדינה מי כאן בעל הבית ומה צריכים להיות סדרי העדיפויות.

 

למרבה הצער רק נשים בפוליטיקה מעזות לשבור את החשיבה הקבוצתית שטופת אחוות הנשק הזאת, שמשפיעה על החיים של כולנו ומנציחה תפיסה מעוותת של מה זה ביטחון. במאבק הזה אני פועלת להגברת השקיפות בתקציב ופירסמתי שורה של נתונים עליו שחשפו את הבזבוז העצום ואיפשרו לנו להבין כמה תרבות ה"אחי" הגברית פוגעת במי שצריכות ביטחון – בהגדרתו האמיתית והרחבה – יותר מכל.

 

כשנשים מעורבות בקבלת ההחלטות  – השינוי מתרחש

בהחלטת האו"ם 1325 ישנם שני נדבכים חשובים: האחד נוגע להגנה מוגברת על נשים בסכסוכים אלימים, והשני עוסק בשיתוף נשים במשא ומתן לפתרון סכסוכים לאומיים.

 

מניסיוני, הנדבך הראשון בא לידי ביטוי בישראל לאו דווקא בפגיעה מכוונת בנשים במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא דווקא בהזנחת הקשב והעדר אכיפה כלפי מנגנונים שמפעילים אלימות באופן שיטתי כלפי נשים, בחסות תשומת הלב לסוגיות "גבריות" במהותן – ביטחון ודמוגרפיה.

 

קחו לדוגמה את תופעת הסחר בנשים למטרות מין בישראל: נשים ממדינות מזרח-אירופה הוברחו לישראל דרך הגבול הפרוץ במצרים – אותו גבול שנאטם במהירות שיא ברגע, שהחלו לעבור דרכו פליטים מאפריקה – ושועבדו על ידי סרסורים בתעשיית מין דכאנית ואלימה, כשהן חשופות להתעללות פיזית יומיומית. מקבלי ההחלטות בממשלה ובמשטרת-ישראל העדיפו להתעלם מהתעשייה העבריינית הזאת, שהשתוללה בזמן האינתיפאדה השנייה.

 

המציאות הזאת השתנתה רק אחרי שבקבלת ההחלטות שותפו נשים, אחרי שהקמתי את ועדת החקירה הפרלמנטרית למאבק בסחר בנשים, שלראשונה חייבה את גורמי אכיפת החוק לשבת באותו חדר עם נציגות של ארגוני סיוע וגורמים שעבדו בשטח עם אותן נשים ב"תעשיית הזנות", וסבלו מאלימות מתמשכת. רק אז החלה המשטרה לטפל בבעיות עם אופי מגדרי מובהק שנדחקות תמיד לתחתית סדר העדיפויות.

 

התוצאה במקרה הזה הייתה חיובית – חוקקנו את החוק נגד סחר בבני-אדם ותופעת הסחר למטרות מין צומצמה באופן דראסטי. הלקח הוא כמובן, שאנחנו כנשים, חייבות לקחת את האחריות ולהוביל את התהליכים הללו, ולא לצפות, שגופים שנשלטים באופן מסורתי על ידי גברים יאמצו באופן עצמאי את נקודת המבט שלנו.

 

הנדבך השני של קבלת החלטה 1325 עוסק בשילוב נשים בפתרון סכסוכים ובתהליכי קבלת החלטות אסטרטגיים. כאן אפילו יותר מאשר במקרה הראשון, ראשי הממשלה האחרונים שלנו מתעקשים לקבור את ההחלטה קבורת חמור, ולא משנה מה, נשים תמיד נשארות מחוץ למעגלי קבלת ההחלטות.

 

אנחנו חייבות להתחשב בפרספקטיבה מגדרית בדיונים מדיניים. אנחנו חייבות לפעול למיגדור השיח האלים והלאומני ששולט בתפיסת הביטחון שלנו, שיח שמתנהל דרך כוונות, שמצדיק את ההתייחסות לכל פלסטיני כאל אויב – בין אם מדובר במחבלים ובין אם מדובר ב"סתם" אזרחיות ואזרחים – שמסוגל לשמוח לאידם של סורים שנטבחים בהמוניהם מעברו השני של הגבול בגלל שהומניות נתפסת כחולשה.

 

אנחנו חייבות את זה כי המיגדור יוביל בהדרגה לשינוי עמוק וארוך טווח בחשיבה הלאומית הישראלית, בהגדרת המטרות שלנו כחברה ובסימון מחדש של הדרכים בהן לגיטימי מבחינתנו לפעול כדי להשיג אותן. ומעבר לכל אלה, הוא מאפשר ייצוג אמיתי למי שמהוות יותר מחצי מהאוכלוסייה וקולן מושתק דווקא ברגעים הכי גורליים לחייהן ולעתידן.

 

החלטה 1325 היא אבן דרך היסטורית, אבל מרגע שהיא התקבלה האחריות עברה אלינו.

אנחנו אמנם רק בתחילת הדרך בישראל, אבל אנחנו בדרך הנכונה, והמאבקים המדהימים ומעוררי ההשראה של ארגוני הנשים בישראל בשנים האחרונות מקדמים את היום הזה בצעדים הולכים וגדלים. שינוי המציאות נמצא בידיים שלנו.

תגובות (0)
הוסף תגובה