האקדח השותק על שולחן המטבח

ב-23 ביולי, נרצחו בירושלים אב ובתו בידי מאבטח, בנשק האבטחה שהונפק לו. השניים היו הקורבנות האחרונים מבין חמישה בני אדם שנורו ונהרגו, רק בשנה האחרונה, בנשק אבטחה שנלקח הביתה. את חמש הרציחות הללו ניתן היה למנוע, לפחות ברובן. כבר ב-2008 הבינה זאת הכנסת כשהוסיפה ל-"חוק כלי ירייה" סעיף המגביל את רישיון הנשק של מאבטח למקום עבודתו. אבל עד היום החוק לא נאכף.

 

הבית – מחסן הנשק של החברה הישראלית

קמפיין "האקדח על שולחן המטבח" המאחד 12 ארגוני נשים וחברה אזרחית תיעד שורה מצטברת של רציחות בנות-מניעה בנשק אבטחה שנלקח הביתה. תופעה מקוממת זו היא שמניעה את קריאת הקמפיין, מזה שלוש שנים, לצמצום היקף הנשק במרחב האזרחי בישראל ולאכיפת החוק. מאמצים עיקשים, רשימת קורבנות מתארכת והתעוררות ציבורית הביאו השנה את המשרד לביטחון פנים לפתוח, סוף סוף, בפעולה מעשית לאכיפת הסעיף. זאת כחלק ממהלך כולל לצמצום תפוצת הנשק. השנה, אם כך, היא שנה של תקווה זהירה. ב-27 באוגוסט נכנסה לתוקף הנחיית ממשלה לחברות האבטחה למצוא פתרונות אחסון לנשק, במקום לשלוח אותו לבית המאבטח אחרי המשמרת. פעילות הקמפיין עוקבות מקרוב אחרי יישומה.

 

תעשיית האבטחה, שהפכה עשרות-אלפי בתים בישראל למחסן הנשק שלה, צמחה בחסות האינתיפאדה השנייה. תפוצת הנשק שהיא הגבירה כלולה בבירור בין "השפעותיהם של סכסוכים מזויינים על נשים ונערות" המעסיקים את החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם, החלטה פורצת-דרך המחייבת מדינות לספק "הסדרים מוסדיים יעילים לשם הבטחת שלומן" של נשים ונערות, אמצעים להגנה על זכויותיהן וכן על צרכיהן המיוחדים. תעשיית האבטחה שותפה לפגיעה המועצמת—דווקא בנשים—של "סכסוכים אלימים וריבוי כלי נשק", שתוארה ע"י מזכ"ל האו"ם לפני כחודש.

 

משלמות את המחיר הכבד ביותר

מאז 2002 נרצחו בישראל לפחות שלושים-ושלושה חפים מפשע בנשק אבטחה שנלקח הביתה; לפחות 18 נשים ולפחות 15 גברים. בתוך הבית נשק אבטחה, ונשק קל בכלל, מאיים על נשים במיוחד. בכל מרחב אחר, גברים מהווים רוב עצום בין נפגעי הנשק הקל וקורבנותיו. בהשוואה לאותו רוב, אפילו אחוז משמעותי של נשים שנפגעות מירי בבית הוא חריג. לעיתים קרובות, כמו במקרה של נשק אבטחה בישראל, נשים הן אפילו רוב הקורבנות.

 

נוכחות של כלי ירייה מעלה פי 3 עד 5 את הסיכון לרצח אשה בבית, ונשק חם משמש לפגיעה בבנות (ובני) הבית פי כמה מאשר להגנתן. בבית מוכה אלימות, כלי ירייה מחמיר מאוד איום ממשי על החיים וגם, לא פחות מזה, תחושות של אימה משתקת. עשרות-אלפי כלי ירייה שנשלחים יומיום לתוך משפחות בישראל כופים משטר אימה חמוש על אלפי נשים וילדים.

 

המדינה מפרנסת את תעשיית האבטחה הנצלנית

קורבנות נשק האבטחה בבית—מי שנרצחו, מי שנפצעו ומי שחיות באימה—שילמו ומשלמות בגופן הן על השפעות של סכסוך והן על מדיניות ממשלתית; חברות האבטחה נוצרו בתהליך הפרטה של ההרשאה לשימוש בכוח מאורגן מטעם המדינה. אבטחה היא חלופה מוזלת לחלקים מהמשטרה והצבא. ספקיה, חברות פרטיות ורווחיות, ממומנות בנתחים גדולים מכספי הציבור. למרות שתעשייה זו ידועה כאחת הנצלניות ביותר במשק, המדינה עצמה היא מעסיק עיקרי שלה.

 

הממשלה שוכרת חברות אבטחה כדי לצמצם הוצאות ובו בזמן גם אחראית לאכוף עליהן את החוק, כולל אותו סעיף מ-2008. הסעיף נועד לצמצם משמעותית את תפוצת כלי הירייה במרחב הביתי ולהציל חיי נשים וגברים. אבל בהפרטה כמו בהפרטה, הרווחיות קובעת. אכיפת החוק כרוכה בעלויות. לאחרונה, בעקבות ההנחיה החדשה, אמר מנכ"ל ארגון חברות האבטחה כי בארגון: "מחכים לתשובה … בשאלה מי אמור לשאת בעלויות, בתי העסק או חברות האבטחה."

 

החברה האזרחית – האחריות גם שלנו

גם אנחנו, החברה האזרחית והקהילה הפמיניסטית בישראל, נושאים באחריות להתפשטות הנשק שאפשרה עשרות רציחות בנשק אבטחה בבית וכפתה משטר אימה על אלפי נשים. בחברת הרוב היהודי, נשק נתפס כאמצעי הגנה תמים, מכשיר של "כוחות ביטחון". לרובנו נראה נורמלי שהוא נפוץ ויומיומי. מה שהופך אותו בלתי נראה. אין (כמעט) מודעות אזרחית לתפוצתו המתרחבת או לנזקים הקשים הכרוכים בה. בפועל, בשם ביטחון לאומי, משחיתה תרבות הביטחוניזם את הביטחון האנושי, ובמיוחד את זה של נשים.

 

לא רק הנשק, גם תופעת הרציחות והקורבנות עצמם הם בלתי נראים. חלק גדול מהקורבנות היו נשים דוברות רוסית או נשים מהקהילה האתיופית. חברה ש"לא סופרת" נשים וגברים מקבוצות מסוימות לא העלתה בעוצמה דרישה למנוע את רציחתן. עד היום, מדיניות הפיקוח על תעשיית האבטחה ועל נשקה לא לוקחת בחשבון את הנציגות הבולטת של נשים (וגברים) מקבוצות כאלה בין נפגעי תעשיית האבטחה. זאת, בין היתר, כי המשטרה לא אוספת ולא מפרסמת נתונים כוללים על נפגעי ירי, על המגדר וקבוצות ההשתייכות שלהם או על מקור הנשק הפוגע.

 

התקווה שבהחלטה 1325

יוצא שמדיניות הנשק הקל בישראל, זו שמתווה את רישוי הנשק, את תפוצתו ואת הפיקוח עליו, מנוסחת ומיושמת בלי בסיס נתונים מקיף. היא עיוורת לשיקולי מגדר, מעמד כלכלי, קבוצות השתייכות ומתעלמת ממי שניצבת בפני סיכון מיוחד. 1325 תובעת "התחשבות בשיקולים מגדריים … בין השאר באמצעות התייעצות עם ארגוני נשים" ומחייבת, לשם כך, ספירה של הנשים שנפגעו בנשק קל, כולל נשק שהנפיקה המדינה לצרכי "ביטחון".

 

תכנית פעולה ליישום החלטת האו"ם תניח על השולחן את הפגיעה הקשה של נשק נפוץ וזמין בביטחון האזרחי לצד הסיכונים הייחודיים שנשק זה מציב לקבוצות מגדר שונות. החלטה 1325 לא מותירה מקום למחיקה של נשים מכל קבוצת השתייכות שהיא או לעיצוב ויישום של מדיניות נשק עיוורת-מגדר.

 

 

רלה מזלי, סופרת, חוקרת עצמאית ופעילה פמיניסטית, מרכזת במשותף עם עו"ד סמדר בן-נתן את קמפיין "האקדח על שולחן המטבח" במסגרת פרויקט של אשה לאשה, מרכז פמיניסטי, חיפה.

תגובות (0)
הוסף תגובה