קניתם וקניתם וקניתם. בטוחים שאתם חייבים את הכל?

מכירים את הדור הזה שכל הזמן מתרפק על העבר? כמה נפלא היה כשהיינו ילדים וכל היום שיחקנו כדורגל בחניה של הבניין במקום לשבת מול מסכים ולבהות. איזה כיף היה לאכול כל יום אוכל טרי שאמא בשלה ולא מזון מתועש. איך אמא הייתה תופרת את התחפושת בפורים ולא כל ילדי הגן מחופשים לאותו הספיידרמן שהאימהות שלמו עליו במיטב כספן.

 

עוד ב- Onlife:

 

אני דווקא בעד הקידמה והעידן הטכנולוגי. שלא תבינו לא נכון, לא הייתה לי ילדות עשוקה כל כך, פשוט אני זוכרת גם דברים קצת פחות נפלאים מהילדות: היינו כל הזמן בחוץ, גם בקור ובחושך, חשופים לסכנות של פציעה או חלילה התעללות, ולא היה לנו טלפון סלולארי להזעיק את הורינו ולבקש עזרה. אכלנו כל יום אוכל טרי, אבל מהלו לנו את החלב עם מים – כי לא היה מספיק כסף. אימא תפרה את התחפושת בעצמה, וכל שנה, אני וכל הגן והכיתה היינו קאובוי עם אותם חוטים צהובים שנתפרו לג'ינס הישן.

 

אני לא מרחמת על הדור הצעיר שדבוק למסכים, אוכל מזון תעשייתי וקונה תחפושת של ספיידרמן ב- 150 ?. אני חושבת שאפשר לקנא בהם, כי הקידמה והטכנולוגיה מאפשרים להם לבחור. לבחור כמה זמן להיות מול מסך וכמה זמן לשחק למטה, לבחור אם לאכול אוכל תעשייתי או לאכול אוכל מבושל, לבחור אם לקנות תחפושת כמו כולם, או להכין לבד. הם, ואנחנו ההורים שלהם שמתרפקים על העבר, יכולים לבחור ולהציב גבולות ולאזן בין התועלת והנזק שמסבה הטכנולוגיה ולשלב בין הטוב מהעבר והטוב מההווה.

סחרור כלכלי זה לא פינוק

מתי אני כן מתרפקת על העבר? בכל פעם שאני נתקלת במשפחה שנכנסה לסחרור כלכלי, וכדי לכסות את המינוס לקחה עוד הלוואה. ברגעים כאלה אני נזכרת בנוסטלגיה בימים בהם לא הייתה אפשרות למינוס בבנק, ולא שילמו בתשלומים בכרטיס האשראי או לקחו ברגע אחד הלוואה.

 

פעם, כשרצו לקנות טלוויזיה, חסכו בכל יום עוד מטבע או שטר בצנצנת המוחבאת בארון, עד שהגיעו לסכום המבוקש, והלכו בחגיגיות לרכוש את המוצר. איזה סיפוק חשו הורינו, כשהצנצנת התמלאה והיה את הסכום המתאים!

 

פעם לא נסעו לחו"ל, זו בכלל לא הייתה אופציה – כי לא היה כסף. פעם גרנו בדירות קטנות וישנו שלושה ילדים בחדר אחד, ולא שההורים לא יכלו לקחת משכנתא גדולה יותר ולקנות דירה גדולה יותר אלא שהם פחדו להתחייב להחזר חודשי גדול. אז  הם לקחו משכנתא מינימלית ועבדו קשה, בכל עבודה, כדי לסיים לשלם את החוב כמה שיותר מהר. פעם היו לוקחים אחריות ולא קופצים מעל הפופיק.

 

הסוד: לשים גבולות

אבל חוץ מהרגעים האלה בהם אני נתקפת נוסטלגיה, אני עדיין בעד הקידמה, גם בתחום הכלכלי. כמה קשה עבדו פעם, כמה נמוכה הייתה רמת החיים שלהם, כמה דאגו אם יהיה מה לאכול מחר. החיים היו אז קשים יותר. היום, הקידמה מאפשרת לנו רמת חיים יותר גבוהה, העבודה היא פחות פיזית ויש לנו אפשרויות רבות לצמיחה כלכלית ומינוף. אבל, כמו בכל דבר, צריך לדעת לבחור ולשים גבולות.

 

זה מעולה שיש לנו אפשרות לקחת משכנתא גדולה ולקנות בית עם חדר לכל ילד אבל לבחור באפשרות הזו זה כבר שיקול שלכם. הורינו בחרו בדירת שיכון קטנה כי פחדו לקחת סיכון, ואתם? מי אמר שחייבים חדר לכל ילד? ואם בחרתם לקחת משכנתא גדולה, על חשבון מה זה בא? האם אתם עדיין יכולים להרשות לעצמכם חופשה בחו"ל כל שנה? האם הילדים יכולים ללכת לשלושה חוגים? האם חייבים לקנות מתנות יקרות לימי הולדת ולחגים? האם אין מנוס אלא לקנות את האוכל המתועש והיקר? ולאכול במסעדות ובבתי קפה?

 

שימו סימן שאלה אחרי כל פעם שאתם אומרים "אנחנו חייבים". האם אתם באמת חייבים? מה זה אומר "בשביל הנפש"? מה, להורים שלנו לא הייתה נפש? ואם אתם חייבים, כיצד תממנו זאת? הלוואות צריך להחזיר. למה שתוכלו להחזיר הלוואה, אם לא הצלחתם לחסוך את הסכום הזה לפני שלקחתם את ההלוואה?

 

בשורה התחתונה, אין צורך להתרפק על העבר. כמעט כל מה שהיה כיף בעבר, אפשר לעשות גם היום – אם רק רוצים, אם בוחרים בכך. ההבדל הוא לטובתנו: אפשר לעשות דברים שבעבר לא יכלו לעשות: אפשר לדבר בטלפון הסלולארי מכל מקום, אפשר להדליק מזגן במכונית, אפשר להיות במינוס או לקחת הלוואה – אבל צריך לבחור בכך במודע ובשליטה ולשים את הגבול במקום המתאים לכם.

תגובות (0)
הוסף תגובה