כרתתי את השדיים – והפכתי לחופשייה

שמי ניקול ט., אני בת 32, נשואה ואמא לילד בן שנתיים ואחות של רונית ושנינה. נולדתי באורוגוואי ועליתי ארצה בשנת 2006. כשהייתי כמעט בת 17, אמי היקרה נפטרה מסרטן. מאז מתמודדת משפחתי עם סרטן השד ששב ופוקד אותנו עד שהחלטתי לטרוק לו את הדלת בפרצוף. 

 

עוד ב-onlife:

 

בגיל 29 גילו לאמא שלי גידול סרטני בשד ולאחר שנה שבה היא עברה ניתוח כריתת שד וטיפול, גילו לה גידול סרטני נוסף בשד השני. שוב היא עברה כריתת שד וטיפולים. זכינו לשמונה שנים של שקט אבל אז גילו לאמי סרטן בעצמות. היא עברה כמה טיפולים קשים, ניתוחים וגם טיפול מונע בדמות כריתת שחלות. לאחר חמש שנים קשות ביותר, בהן היא סבלה בשקט, היא נפרדה מאיתנו בגיל 42 הצעיר. זה המקום להזכיר שסבתא של אמי (אמא של אבא שלה) וגם אבא של אמי חלו בסרטן השד.

 

אמי הייתה אישה מיוחדת. היא נלחמה בגבורה בסרטן במשך הרבה שנים. היא לימדה אותנו כמה חשוב ליהנות מהחיים, כמה חשוב לקבל מה שיש לנו, כמה חשוב לאהוב את הגוף שלנו, כמה חשוב להתאמץ כדי להגשים את חלומותינו ולא להרים ידיים. היא לימדה אותנו כמה חשוב לחייך ולשמוח בכל מצב.

 

לפני 25 שנים, לא בוצעו באורוגוואי בדיקות גנטיות שנועדו לאבחן סרטן תורשתי. אחרת ההיסטוריה שלי ושל משפחתי הייתה יכולה להיות אחרת. מאז שעליתי ארצה, רופאים שונים המליצו לי לבצע בדיקה גנטית עקב הסיפור המשפחתי. אני והאחיות שלי היינו צעירות ולא חשבנו על זה. לצערנו, בסוף שנת 2009, גילו לאחותי הבכורה שהייתה אז בת 31, גידול סרטני בשד. היא עברה כריתת שדיים וטיפולים קשים שכללו כימותרפיה וטיפול בקרינה.

שוב הסרטן הופיע במשפחתנו. ראיתי את אחותי סובלת. יושבת בכיסא ומקבלת טיפול כימותרפי, שוב רצה לקנות פאה, שוב מתמודדת עם הפחד, שוב שרויה עם כל המשפחה בחוסר שלווה. הסרטן שוב דופק על הדלת שלנו, משפיע ומשנה את חיינו.

 

לאחר שאחותי סיימה עם כל הטיפולים, באפריל 2010, היא ביצעה בדיקת גנטית בארצות הברית, וגילו שיש לה מוטציה מיוחדת ונדירה מאוד בשם BRCA 2 Y2215X. באותו זמן, החלטתי גם אני לבצע את הבדיקה. הבנתי שעליי לדעת והרגשתי מוכנה נפשית לקבל מידע כזה. אחרי חתונתי במאי 2010 ביצעתי את הבדיקה בבית חולים הדסה עין כרם. לאחר חודשיים בישרו לי שגם לי יש את המוטציה. מוטציה שכנראה עברה אליי בגנים מסבתא רבא, מסבא ומאמא. באותו חודש גם נודע לי שאני בהריון. מצד אחד קיבלתי את החדשות הכי מרגשות – חיים חדשים נוצרים בתוכי, עוד מעט אני הופכת להיות אמא. ומצד שני קיבלתי מידע שקשה לעכל, בשורה שפחדתי כל כך לשמוע. חצי שנה לאחר מכן ביצעה גם שנינה אחותי את הבדיקה. לשמחתנו התברר שהיא לא נשאית.

 

תשעה חודשים עברו. ידעתי שאני אוכל להניק את התינוק רק שלושה חודשים, הרופאים אמרו שזה מאוד חשוב לחזור למעקב ולבדיקות שגרתיות (בדיקת שדיים, אולטרסאונד שדיים, MRI) ושעלי להניק רק שלושה חודשים. בכל פעם שהנקתי את הילד שלי הרגשתי מושלמת. זו הייתה חוויה מאוד חזקה, אך מהר מאוד הבנתי שאותו רגע קסום הוא גם רגע מסוכן – הרגשתי שהשדיים שלי הופכים להיות פצצות מתקתקות ושאי אפשר לדעת מתי הן מתפוצצות בתוך תוכי.

 

הבנתי שעלי לעשות תהליך של התבוננות פנימית והיכרות עצמית בליווי איש מקצוע. התהליך לא היה פשוט. שאלתי את עצמי המון שאלות. הייתי מלאה בחששות. בכיתי הרבה, אך הבנתי שנכון לי לעבור ניתוח כריתה. התייחסתי לניתוח ככלי לחימה, הכלי הטוב ביותר. הבנתי שאני היחידה במשפחה שיכולה להילחם בסרטן התורשתי בצורה אחרת. זאת הדרך לסגור לסרטן את הדלת ולמנוע ממנו לפרוץ. אני היחידה שיכולה לנצח את הסרטן לפני שהוא יגרום לנו נזק. אני היחידה שיכולה לשנות את ההיסטוריה המשפחתית שלנו.

 

ב-30 במרס 2012 עברתי ניתוח כריתת שד מונעת. דקות לפני הניתוח, הסתכלתי על בעלי ועל הילד שלי, חשבתי על אמי ועל אחיותיי, חשבתי על אבי, ועם חיוך ודמעות בעיניים נכנסתי לחדר ניתוח. אחרי כמה שעות התעוררתי כשמסביבי היו האנשים הכי יקרים לי. הרגשתי את התמיכה שלהם ומהר מאוד הבנתי שקיבלתי מתנה גדולה: חופש.

 

כיום אני מרגישה חופשיה, עם שלווה נפשית המאפשרת לי להמשיך להניע את הרכבת של החיים היפים. הערב אקח חלק במיצג ובפעילות של עמותת ברכה. הצטרפתי לפעילות הזאת משום שחשוב לי לתת מענה לאנשים שהם נשאים של המוטציה BRCA1,2. הפעילות בעמותה תרמה לי המון, זו הייתה הזדמנות עצומה לאהוב את הגוף שלי.

 

 

את ניקול ונשים אמיצות נוספות תוכלו לפגוש הערב בתערוכת "שחזור – ציור – שחרור" שתציג ציורי גוף מרהיבים על גופן של נשים הנושאות את המוטציה לגן BRCA1,2 האחראים על סרטן השד והשחלות ועברו כריתה ושחזור. במסגרת זו יוצגו ציורי גוף מושקעים של חיות: אריות, נמרים, צ'יטות, דובים, טווסים וחתולים. את הציורים המדהימים ציירה שירלי דואק. 

 

התערוכה תוצג ביום חמישי, 17.10, בשעה 20:00 במבנה 5 במתחם "התחנה" בנווה צדק בתל אביב.

 

עמותת ברכה פועלת תחת הכותרת "אמיצות לא מחכות לחלות" – התמודדות והקטנת הסיכון של סרטן השד והשחלות במשפחה. העמותה גם פועלת להעלאת המודעות הציבורית לנושא ומחאה נגד הבירוקרטיה של רשויות הבריאות שאינן מכירות בכל הוצאותיהן הרפואיות של הנשאיות. 

 

 

 

צילומים: אורית פרידמן

איפור: שירלי דואק

תגובות (0)
הוסף תגובה