מסתבר שאני לא היידי קלום

לפני שנה וחצי בערך, בעודי מסתובבת בקניון רמת אביב בין לבין שיעורים שלקחתי אז באוניברסיטת תל אביב, נזכרתי שהמחזור החודשי שלי איחר בכמה ימים ואולי כדאי לי לעשות בדיקה, נכנסתי לסופר פארם, קניתי ערכה ביתית ומשם ישר לשירותים.

 

עוד באון לייף: 

 

רושם ראשוני: חשה שובע

קארין שי, אם לשניים, נלחמת ב-7 ק"ג מיותרים שיושבים עליה. בואו לקרוא על התהליך שהיא עוברת. בלוג מיוחד

 

 

 

 

טוב לא בדיוק ישר, מצאתי את עצמי עוצרת בזארה, בכל זאת סייל מפתה…וככה, כעבור שעה עם חמש שקיות ביד, תיק עם קלסר ענק, קופסת  סיגריות  וקפה הפוך דל שומן ביד השניה, השתחלתי לתוך תא שרותים לא מרווח במיוחד כדי לגלות האם אני בהיריון או לא.

 

כל אישה שחוותה את הסיטואציה הזו יודעת שכמה הדקות האלו הן סוג של סיוט אובססיבי של מחשבות שמתרוצצות בקצב מסחרר: רוצה כל כך, אבל אמאל'ה, איך אני אעבור את זה שוב. שני ילדים זה כבר לא צחוק. ומה עם הזוגיות ומי יעזור לי? וכמובן העניין הכי חשוב – אני שוב הולכת לעלות שלושים קילו!

 

לא הפעם, אני מבטיחה לעצמי, הפעם אני אהיה חזקה ואסתום את הפה. והופ שני פסים, עבים, ברורים, הנה זה קורה , אני עוד פעם בהיריון.

 

נרגשת ורועדת אני מתקשרת לבעלי היקר לבשר לו, שמחה, צהלה, איזה כיף, איזה חלום, אני חייבת מקדונלד'ס! וככה עברו להם תשעה חודשים, תשעה חודשים שלמים של בליסה אין סופית, כל סוגי הפחמימות, כל סוגי החלבונים, כל סוגי המאכליים, איטלקי, תימני, ערבי, סיני, יפני, ישראלי, כפרי, ה- כל. מצאתי את עצמי מתנהגת שוב כמו ניצולת שואה שהרגע יצאה מהמחנות, כמו פליטה סודנית שהגיעה לשופרסל עם תווי קנייה בסך 1000 שקלים, כמו ריקי לייק לפני הניתוח לקיצור קיבה, ובמילה אחת, בהמה!

 

כולנו יודעות טוב מאוד ש"לאכול בשביל שניים" זה הכי שנות השמונים. זה כל כך ברור בימינו שהדבר הבריא והנכון בהיריון הוא לשמור על תזונה נכונה. אני כל כך יודעת את זה ובכל זאת לא מצליחה להפנים וליישם. והרי כבר הייתי בסרט הזה לפני שניה. את אותה הטעות עשיתי בהיריון הראשון ומבלי להתבלבל אני חוזרת על הטעות הזאת פעם שנייה. וגם אני כמו  רבות וטובות אחרות סיפרתי לעצמי שלא נורא, אחרי הלידה זה ייעלם. הנאיביות הזאת שאני חיה בתוכה היא לא נורמלית, כי בפועל – אני נשארת שמנה.

 

הבן שלי כבר בן תשעה חודשים ולכאורה נגמרו התירוצים. אני נאבקת בכל שעה ביום כדי לנסות ולהוריד מעלי את עודפי הלידה.  בוכה ומתייסרת ובעיקר כמהה להחליק דרך הרגליים ומבלי שהירכיים יהפכו למחסום של הג'ינס, והדרך עוד ארוכה.

 

אני זוכרת את עצמי כילדה מתבגרת שמנמנה, נמוכה, עם תספורת של ג'ין ממלרוז פלייס, רק שהשיער שלי היה נפוח ומלא בניגוד לשלה כך שבגדול נראיתי כמו מקרר היינות שלה ולא בדיוק כמוה. כבר אז הבנתי את מר גורלי, אני אצטרך לעבוד מאוד קשה כדי להיות כוסית. 

 

כשחקנית זה עוד יותר קשה ממה שניתן לדמיין, להגיע לאודישן ולשמוע את המלהקת אומרת "אה… תוך כמה זמן לדעתך את תחזירי לעצמך?" "אה…לא ידעתי שאת ממש אחרי לידה"… "אה…את בהיריון?". בצער תלדי בנים, בצער תאבקי במשקל, בצער תחזרי למקצוע ובצער תחזרי לג'ינס.
 

אז בהמון צער אני נפרדת משלל הפחמימות שהיו החברות הכי טובות שלי בתקופה האחרונה כי הדרך היחידה להוריד את העודפים זה בדיאטה חריפה המלווה בספורט אינטנסיבי ומתיש או שאולי יש דרך אחרת?

 

החלום הרטוב שלי הוא להיות כמו אותן הבחורות שאוכלות מה שבא להן ולא משמינות (יש כאלו – בדקתי). אבל אני לא היידי קלום, גל גדות או רותם סלע –  אני בחורה רגילה שצריכה לעבוד קשה מאוד כדי להוריד במשקל. כולי עדיין תקווה שבילד השלישי, בעזרת השם, אני אהיה רק עם בטן, קלילה, זורמת ואלד בלידה טבעית בלי אפידורל. יש סיכוי? כנראה שאדע לענות על זה רק בטור הבא, אחרי שאפגש עם מירי בלקין…

תגובות (0)
הוסף תגובה