יפה או מכוערת?

————————————–

Devel Res,(שם המשתמשת  ביוטיוב) מתבגרת כבת 12, מישירה מבטה למצלמה, "סתם רציתי לעשות סרטון, לראות אם אני, כאילו, מכוערת או לא, כי הרבה אנשים קוראים לי מכוערת, ואני חושבת שאני מכוערת ושמנה, אבל כל החברות שלי, הן, כזה, 'אוי, את כזאת יפה'… ואני, אומרת להן, 'תשתקו כי אני לא יפה'".

 

הסרטון, הספציפי הזה, גרף מעל עשרת אלפים צפיות ומאות תגובות, שנעות בין מחמאות, קריאות מודאגות, נזיפות ועד קללות נוראיות. הוא גם אינו היחידי- הוא משתייך לז'אנר שנקרא "אני יפה או מכוערת?", ומכיל מעל חצי מיליון סרטונים ביוטיוב, שחוזרים, פחות או יותר על אותו תסריט: בנות עשרה (וגם כמה בני עשרה) מביטות למצלמה ומבקשות במבוכה, שהמגיבים יענו להם בכנות, האם הן יפות או מכוערות. הטרנד הזה של נערות צעירות – לרוב בגילאים 9-14 – אשר מעמידות את המראה שלהן למבחן האינטרנט, הולך, לפחות, שנתיים אחורה.
 

למרות הזעזוע הראשוני, המומחים רואים בכך תופעה טבעית, כך למשל, ד"ר ג'ושוע קלפאו, פסיכולוג קליני באוניברסיטת בירמינגהם באלבמה אומר, שלבנות עשרה תמיד היה צורך עז להתקבל חברתית: " זוהי רק גרסה מאוד קיצונית לדבר שהוא מאוד נורמאלי… הבעיה מתחילה בהשלכות השליליות, המופיעות בצורה של תגובות חריפות מצד הצופים, ובהתמודדות של ההורים והמחנכים איתן. אני לא רואה את זה כבעיה של בנות עשרה אלא כבעיה של הוריהן." הוא אומר.  ד"ר סוזן אבוט,  פסיכיאטרית ילדים ניו יורקית, טוענת הסרטונים האלה הם הזמנה מקוונת למטרידים מיניים, והיא מוסיפה, "זו לא תהיה הגזמה, אם אומר, שרבות מהנערות האלה, סובלות מדימוי עצמי נמוך, במקום להתעסק בדברים מספקים- חייהן החברתיים, או אפילו שיעורי הבית שלהן- הן מתמקדות במראה שלהן, והדעה של אנשים אחרים על המראה שלהן." ועל כן, היא טוענת, שתפקידם של ההורים הוא לכוון את העיסוקים של בנותיהן לכיוונים פרודוקטיבים.  

יש בכך עיוורון מסוים, בהתחשב בכמה מהנערות היום רואות בהופעה שלהן, והתפיסה של הסביבה אותה, גורם מכריע בקבלה החברתית שלהן. בספטמבר השנה, רבקה אן סדוויק, נערה בת 12 התאבדה, לאחר שסבלה מבריונות בפורומים חברתיים ברשת, מצד חברותיה לכתה. המשטרה שחקרה את הפעילות האחרונה שלה באינטרנט, גילתה שטרם מותה, העלתה סדוויק שאלות בסגנון 'כמה אמורה לשקול נערה בת 12?' במנועי חיפוש שונים. מעניין, לראות בהקשר הזה, שעובדות סוציאלים, ויועצות שהיו  מעורבות במקרה של סדוויק, לא מצאו שום סימן להיעדר מעורבות הורית, או לרשלנות מצדם.

 

נעמי גיבסון מדנבר, אומרת לבתה עד כמה היא יפה כל יום,  ועל כן הופתעה מאוד כשגילתה שבתה פיי פרסמה סרטון שהכותרת שלו הוא "אני יפה או מכוערת?" 

 

—————————–

 

"יש כמה אנשים בביה"ס שקוראים לי מכוערת " אומרת פיי בסרטון שהעלתה. "חשבתי שלשאול אנשים אחרים, יכול לגרום לי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי."  היא מסבירה. פיי מספרת שכבר זמן רב היא נתונה לבריונות בבית הספר שלה. לא עובר יום בלי שמישהו בבית הספר קורא לה מכוערת, " קוראים לי בהרבה שמות, מדברים עלי מאחורי הגב." היא מעדיפה ללכת לרשת, שם לא מכירים אותה, על מנת לקבל תשובה "אמיתית".

 

לגייל זאלץ, פסיכולוגית ילדים, יש תובנות אחרות על התופעה, "זהו מנגנון הגנה מאזוכיסטי, שבנות עשרה משתמשות בו על מנת להרגיע את החרדות שלהן. זה יצר הרס עצמי, מצד אחד, ומצד  שני, בתת המודע שלהן זהו גם מנגנון התמודדות." הרשת החברתית נותנת לנערות האלה אפשרות לאוורר את מערבולת הרגשות שמתחוללת בתוכן, גם אם היא מותירה אותן מצולקות".

 

"זה יכול להתפרש כסוג חדש של פגיעה עצמית, כמו חתיכת וורידים והפרעות אכילה" מודה אמילי זאסלאו, פרופסור לתקשורת מאוניברסיטת פייס בניו יורק, אבל היא נוטה לחקור את התופעה, כתנועה חברתית רחבה יותר. "פרסום ציבורי של שאלות מסוג 'האם אני מכוערת' שבעבר נעשה בפורום מצומצם, הוא הגיוני בגבולות התנודה התרבותית שחלה: הלחצים הבלתי מושגים של תעשיית היופי, תוכניות הריאלטי הרבות שבהן אנשים רגילים יכולים להפוך למפורסמים, וכוכבים שמתגלים דרך סרטונים ויראלים."

הצורך בפידבק אישי במרחבים ציבוריים, מוכר היטב, אם דרך פרופיל הפייסבוק שלנו, הפרסומים שלנו באינסטגרם ועוד, אבל בסרטונים האלה נדמה, שהפתגם "אין כזה דבר פרסום רע", אינו תקף רק לסלבריטאים, אלא  לכולנו. הגבול שבין תשומת לב חיובית ושלילית היטשטש. בנות עשרה, שמוצפות ברשתות חברתיות, מגבשות את הזהות שלהן דרך קהל הגולשים, ומקבלות אישור חברתי מעצם ההכרה שהן נוכחות שם. התנודה התרבותית הזאת, באופן טבעי, מעוררת סלידה אוטומטית מצד הדורות הקודמים, כמו כן, צורך להגן על הנערות האלה. השאלה הנשאלת היא האם בעולם שבו התנהלות בפורומים חברתיים ברשת  היא בלתי נמנעת, אולי הסרטונים האלה הם הדרך של הנערות להיחשף בצורה מבוקרת, שבה הן מגדירות את הפרמטרים (הדיון במראה שלהן), וגם מכינות את עצמן לביקורת?. אולי הנערות  האלה זיהו את התנודה התרבותית וכיצד להתנהל בתוכה באופן יעיל ואקטיבי? אולי הנערות האלה גילו את הדרך, בה הן יכולות לשלוט בחשיפה הרשתית שלהן?

 

קטי ולדמן, עיתונאית, ערכה ראיונות עם כמה מהנערות שפרסמו סרטונים כאלה.  אחת מהן, נערה בת 16, שהסרטון שפרסמה כשהיתה בת 14, זכה לכעשרים אלף צפיות: "אני הרבה יותר ידועה בבית הספר עכשיו " אמרה,  וכשנשאלה לגבי התגובות הרעות, השיבה:  "אני יודעת שאני מהממת, כאילו, כל כך יפה. מה שאנשים אחרים חושבים עלי בכלל לא משנה לי."

 

 סופיה רוזלר,סטודנטית במכון לאומנות שבקנזס סיטי, החליטה להשתמש בסרטונים האלה במחקר על הקשר שבין תרבות בנות העשרה והלחצים החברתיים שהן חוות במעבר מילדות לנשיות. 

———————

 

היא צלמה כמה סרטונים שמחקים את ההתנהלות של בנות עשרה ברשת. בין השאר, סרטון שבו היא שואלת את הצופים אם היא יפה או מכוערת. "רציתי לחקור את הסנטימנטליות של בנות העשרה," היא אומרת. "אנשים מבטלים בנות עשרה ואת רגשותיהן כטפשיים, אבל האם זה באמת טפשי להיות סנטימנטלי?" לטענתה, סרטוני ה"אני יפה או מכוערת?" הם דרכן של נערות, לבטא את חרדותיהן ורגשותיהן, באופן נטול עכבות, וזה מה שמרתיע את רוב הצופים בהן- העובדה שהן נטולות מגננות לחלוטין. האם, זוהי אכן פטרונות, שמעוררת בנו סלידה מהסרטונים האלה, אולי הרתיעה מהסנטימנטלי?

 

לואיז אורווין, אמנית מייצג בריטית, חקרה את התופעה בעצמה, "אני זוכרת, שכילדה בגילן, אנשים התחילו לדבר על הלחצים של התקשורת, שמוכרת דימויים בלתי אפשריים של שלמות ויופי, אבל זו הייתה התקשורת. כיום, אם תסתכל בטאמבלר, יוטיוב, טוויטר, זו לא התקשורת, אלא הנערות עצמן שמנציחות את המיתוס הזה. הן מעלות שוב ושוב את הדימויים האלה ומפרסמות אותן בבלוגים. תמיד היה ויהיה לחץ חברתי, אבל אני חושבת שהרשתות החברתיות מחריפות אותו."

——————–

 

היא ניסתה ליצור קשר עם חלק מהנערות המופיעות בסרטונים, אך כשלא קיבלה את כל התשובות שחיפשה, החליטה לפרסם כמה סרטונים משל עצמה, בהם היא מגלמת כמה בנות עשרה: בקי הגותית, אמנדה החנונית, ודמות נוספת בשם בייבי.

אחד הדברים שעניין את אורווין במיוחד בסרטונים שצפתה בהם, היה שהם בחנו את גבולות האנונימיות וההופעה. "חלק מהסיבה שהן מעלות את הסרטונים האלה, מלבד הצורך לדעת אם הן יפות או לא, הוא שהן גם מזהות את הטרנד שרץ ברשת, ורואות בו עוד נושא לעשות עליו סרטון."

 

"החלטתי, שאנשים צריכים לדעת על הטרנד הזה- ידעתי שזה פופולארי בקרב בנות הגיל הזה, ושזה זכה לחשיפה חדשותית בארה"ב, אבל בהשוואה לכמות העצומה של סרטונים מהסוג הזה שמפורסמים ברשת, נדמה שיש  מיעוט יחסי לדיון הביקורתי ולהתעסקות בנושא. כיוון שהיה לי ניסיון בזירה הפמיניסטית, בהתעסקות כמעט בלעדית בנושא 'הנשיות' ומאזוכיזם, קיבלתי השראה ודחף  מהסרטונים האלה כאמנית, אבל אני גם הרגשתי בצורך להאיר את האיזורים האלה כתועמלנית. אני דואגת, לגבי המשמעות של זה לגבי ההתפתחות של מוחות צעירים, וגם המשמעות של זה לעתיד הפמיניזם."
 

 

האם אכן, הסרטונים האלה מחריפים את העיסוק במראה? האם במידה ולא היו קיימים, היו מוצאות הנערות ערוצים אחרים להעלות אותן? האם זהו נשק שמפנות הנערות האלו כנגד גופן? או שאולי זהו עוד כלי שבאמצעותו נערות מנכסות מחדש את הדיון בגופן ויופין? כך או כך חשוב לשקול את התופעה הזאת בתוך מכלול חברתי, ולא כאירוע מבודד. הסרטונים האלה, בעיני, מעלים שאלות חשובות יותר על משמעות הפרסום בעידן החדש, ומהות הפרסום, של תכתיבי היופי שמופצים לילדות, ומי אחראי להם. הייתי מעדיפה  כיצד, במקום לענות על השאלה, "יפה או מכוערת?" נחשוב איך לעקר אותה מתוכן.

תגובות (0)
הוסף תגובה