רות קוליאן: כלפיי לא יפעילו אלימות כי אני אישה

מתוך שינה, מתעוררת לקול זעקותיה ובכייה של אמי, וכל פעימת צרחות מצלקת את נפשי הקטנה – לעד. אמי נגררת על הרצפה משערותיה לחדר הילדים, ואני הקטנה, צופה איך מי שאמור להגן עליי מכל מכה את מי שאמורה להגן עליי מכל, אני רוצה לקום, ולספוג בגופי הקטן את הבעיטות האגרופים, המכות, להפריד שערה שערה מהידיים הגדולות, שלא תכאב יותר.
כבר אז, בגיל 7, טעמתי את הכישלון. את הפחד. את הבעתה.
– See more at: http://www.onlife.co.il/%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%95%D7%91%D7%98%D7%97%D7%95%D7%9F/67116/%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%95%D7%AA-%E2%80%93-%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%9E%D7%95-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%9B%D7%9F#sthash.9XHyhhT0.dpufמתוך שינה, מתעוררת לקול זעקותיה ובכייה של אמי, וכל פעימת צרחות מצלקת את נפשי הקטנה – לעד. אמי נגררת על הרצפה משערותיה לחדר הילדים, ואני הקטנה, צופה איך מי שאמור להגן עליי מכל מכה את מי שאמורה להגן עליי מכל, אני רוצה לקום, ולספוג בגופי הקטן את הבעיטות האגרופים, המכות, להפריד שערה שערה מהידיים הגדולות, שלא תכאב יותר.

רות קוליאן, שכתבה לאון לייף טור נוקב על ילדותה בצל אב אלים, נאמה בכנס השקת תכנית הפעולה ליישום החלטה 1325 בישראל, בשיתוף און לייף, וסיפרה באומץ מול אולם מלא אילו חוויות ילדות עיצבו את אישיותה ואת תפיסת עולמה.

 

קוליאן הגישה עתירת בג"צ שמבקשת לשלול מימון ממפלגות המונעות מנשים להתמודד בשורותיהן. בנאומה סיפרה שמכיתה ב' עברה מפנימיה לפנימיה כמו סחורה שאין לה דורש. רות סיפרה איך פיללה לאלוהים שיעביר אליה את הכאב שחוותה אמה מידי אביה המכה. "בפנים אלימות סערה, בחוץ העולם ממשיך בשלו", אמרה רות על הבמה. כשבגרה סיפרה רות שלמדה מהי אלימות משתקת שבה לא מרימים אצבע כלפי נשים שאין מיוצגות, שלא מתחשבים בדעתן ושמשתיקים אותן. "כלפיי לא יפעילו אלימות אלגנטית ככל שתהיי כי אני אישה, ולהיות אישה זו לא נכות – זו זכות", אמרה רות נעל הבמה. 

 

בתום הנאום המרגש נעמד על הקהל על הרגליים ומחא לרות כפיים. צפו בנאום המלא, בו קראה רות לנשים החרדיות להרים את ראשן: 

 

 

לתמונות, הקולות והחוויות מהייד פארק נשים: www.facebook.com/media/set/?set=a.717223398305579.1073741832.121775064517085&type=1

 

 

מתוך שינה, מתעוררת לקול זעקותיה ובכייה של אמי, וכל פעימת צרחות מצלקת את נפשי הקטנה – לעד. אמי נגררת על הרצפה משערותיה לחדר הילדים, ואני הקטנה, צופה איך מי שאמור להגן עליי מכל מכה את מי שאמורה להגן עליי מכל, אני רוצה לקום, ולספוג בגופי הקטן את הבעיטות האגרופים, המכות, להפריד שערה שערה מהידיים הגדולות, שלא תכאב יותר.
כבר אז, בגיל 7, טעמתי את הכישלון. את הפחד. את הבעתה.
– See more at: http://www.onlife.co.il/%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%95%D7%91%D7%98%D7%97%D7%95%D7%9F/67116/%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%95%D7%AA-%E2%80%93-%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%9E%D7%95-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%9B%D7%9F#sthash.9XHyhhT0.dpuf
תגובות (0)
הוסף תגובה